25 בדצמבר 2012

פעילות ארגון "לתת" - ההתנדבות שלנו


כתבתם של תלמידי כיתה ט'4, תיכון מקיף ד', אשדוד



אנו כיתה ט'4 בכל שבוע משתתפים בפעילויות ארגון "לתת" בבית הספר. פעילות זאת מועברת ע"י המדריכים,משה ואלעד.


בפעילויות אלה אנו לומדים דברים, אשר קשורים לשיתוף פעולה ונתינה. פעילויות אלה מלמדות אותנו בכל פעם מחדש מוסר השכל חדש.
לאחר מספר פעילויות בכיתה החליטו להוציא אותנו לפעילות מחוץ לבית הספר. נתבקשנו לאסוף מכול כיתה מוצרי מזון בסיסיים. 
יצאנו לפעילות מחוץ משטח בית הספר- פעילות, שנערכה במחסן לאריזות מזון באזור א' בעיר. 
למפעל זה הגיעה כל הכיתה עם המוצרים שנאספו.
לכולנו חולקו חולצות של ארגון "לתת"- "אני בשבילך – גם אני מתנדב ".

כל הכיתה התבקשה להתחלק לארבע קבוצות ובהדרכת אחראי המחסן ארזנו שקיות לקראת יום שבת למשפחות נזקקות: ירקות כמו מלפפונים, גזרים, חצילים ותפוחי אדמה.
אחרי שאספנו בשקיות קטנות כמויות של 15 מלפפונים, 10 גזרים
ושני חצילים, קיבצנו את הכל בשקיות גדולות, ובכך סיימנו את התנדבותנו לפעילות זאת. הירקות היו מוכנים  לחלוקה לנזקקים. במשך הפעילות כל הכיתה הרגישה שמחה, בכך שהתנדבה ושתרמנו מעצמנו בשביל נזקקים.

לסיום, אנו כיתה ט'4 מאוד נהנינו ממפגש זה ומקווים, שיהיו פעילויות נוספות כאלה, כדי שנוכל להמשיך להתנדב בקהילה ולעזור לה!



12 בדצמבר 2012

בשיא הסכנה



כתבנו איגנסיו ברנבאום, תלמיד כיתה י', תיכון מקיף ו', סוקר את מצבה של קבוצת הכדורגל מ.ס אשדוד, ומבקש להעביר מסר לשחקנים: גם אם אתם בשיא - זה עדיין לא מספיק.

מ.ס אשדוד התחילה בעונה שעברה ממש מצוין, אפילו יותר טוב מהעונה שעברה (שבה כזכור קריית שמונה ניצלה את העובדה שהליגה הייתה חלשה מאוד והיא זכתה באליפות היסטורית) .מ.ס אשדוד הייתה כל העונה שעברה במקום השני עד שנפתח החצי השני של העונה. אשדוד שוב נראתה כמו אשדוד של השנים האחרונות שברגעי השיא היא שוב מפשלת, אבל זה היה משהו שונה. אשדוד הצליחה לסיים במקום ה-6 בטבלה בפלייאוף העליון,שזה מקום מכובד מאוד מבחינתה. אשדוד בשנים האחרונות הצליחה רוב הפעמים להשתייך לצמרת ולא לתחתית כמו שקרה עד לפני 3 שנים. בשנתיים האחרונות (כלומר העונה עד כה,והעונה שעברה) אשדוד התחילה את העונה עם נצחונות מצוינים ומקום שני או ראשון בטבלה, שיצר מן חלום שהנה האליפות יכולה לבוא בזמן הזה. כאמור שנה שעברה זה לא קרה, אבל השנה שוב אשדוד פתחה מצוין את העונה ב-4 נצחונות רצופים והתמקמה במקום הראשון, עד המשחק מול הפועל באר שבע. המשחק הסתיים בתיקו אפס. שם אשדוד חזרה להיות עצמה כשהיא מפסידה כמה משחקים ומנצחת כמה משחקים - מן חוסר יציבות אופייני.
גם בעונה שעברהזה קרה, אבל בעונה הזאת זה קרה יותר מהר: אשדוד אמנם היום במקום השלישי, אבל עם שני הפסדים רצופים.

השנה הקהל שוב התגייס בשביל לעודד את הקבוצה האהובה על העיר, אבל ברגעי השיא מול הקבוצות החשובות שצריך לנצח או לפחות תיקו, אשדוד שוב פישלה ואכזבה הרבה אוהדים (למשל במשחק שהיה נגד מכבי תל אביב - שם אשדוד הביאה כמות שיא של קהל מבחינתה עם 2000 אוהדים שבאו לעודד). היכולת של אשדוד התאפיינה במשחק הבית האחרון שהיה לה נגד הפועל תל אביב אשדוד אירחה את הקבוצה מתל אביב עם אצטדיון מלא באהודים שעודדו את מ.ס אשדוד. אשדוד התחילה להוביל, וכולם חשבו שעכשיו אשדוד תנצח את הפועל תל אביב ותראה שהיא קבוצה יותר בוגרת משנה שעברה. הבעיה שגם השחקנים עצמם התחילו להאמין בזה. כשנפתחה המחצית השנייה חוסר היציבות שמאפיין את אשדוד בא לידי ביטוי. במשחק עצמו שאשדוד הובילה והרשתה לעצמה "להזמין" התקפות של הפועל תל אביב, אבל מה שאשדוד שכחה שבשביל לנצח את הפעול תל אביב או בכלל כל קבוצה שצריך לשחק 90 דקות ולשחק עם אותה יציבות שהיא שיחקה במחצית הראשונה.

בתור אוהד מקווה שאשדוד תתחיל להיות יציבה כדי שלא תיצור לעצמה את האשליה \ חלום שהשנה זה יקרה ויהיה אפשרי לסיים בצמרת הגבוהה.

11 בדצמבר 2012

קוטפים את הפירות (לאחר)

כתבתה של תמר בצקשווילי, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד.


למשך שעה הרגשתי כמו אחת משחקני הסדרה ״אלפיים״ - מסתובבת בשדות ירוקים, בין מטעי פירות הדר, עושה תחרויות ״מי יקטוף יותר?״, משתובבת. אפילו הריח שמוחי משדר בעת צפיית הסדרה היה כהאמיתי ונוכח, למען האמת.

במסגרת תרומה לקהילה נסענו לרחובות, לשדה קטיף. רובנו חשבנו מלכתחילה שאנחנו נקטוף את הפירות ונפתיע את הורינו בפרות טריים, אולם נוכחנו לגלות שטעינו - הכל יועבר קודש למען נזקקים.

אני יכולה להעיד על עצמי שהתאכזבתי באנוכיות, אך המחשבה על פספוס יום לימודים עוררה בי חשק לנסוע.
בהגיענו למטע נשלחנו לקטיף. הוסבר לנו שהארגון שעושה זאת נקרא ״לקט ישראל״. לארגון אין מטרות רווח אישיות ומגמה אחת לו - לתרום פירות שמחירם מופקע למשפחות קשות יום.
השתוקקנו להתחיל למראה המטעים הירוקים. בקטיף התחלקנו לזוגות. כל זוג קיבל ארגז שבהמשך התמלא קלמנטינות.בסיום מילוי הארגז הקטן, התבקשנו לשפוך את תכולתו לארגז גדול יותר. היה מהנה מאוד!
עשינו תחרות בין זוגות, פטפטנו, אכלנו קלמנטינות מתוקות וטריות.

עצם הידיעה שעשינו משהו למישהו גרמה לי להנאה! יכולנו להמשיך שעות, אך הקבוצה הבאה הגיעה.

הניסים של אשדוד


כתבתה של איגנסיו ברנבאום, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ו', אשדוד.



הגעתי למשרדו של ניסים חדד, ממקימי אשדוד, על מנת  לראיין אותו.

ניסים נולד ב-1937 בלוב, בעיר סירט. החיים בלוב, הוא מספר, לא היו קלים בכלל. לא היה אוכל ולא מים, לקחו את היהודים מסירט והרשו להם לקחת מזוודה אחת בלבד ואפשרו לשים בה מה שרצו. מכיוון שהוא היה בקהילה יהודית- דתית, הוא לקח איתו במזוודה תפילין ותלית. ניסים וויתר על הבגדים שלו. העבירו אותם מהעיר סירט לכפר ערבי בשם "ידר" שלידו היה מחנה עבודה שנקראה "בוארת אל חסון".

ניסים חדד - יקיר העיר אשדוד
בגיל ניסים 13 עלה לארץ יחד עם אימו ו-13 אחיו. כשעלו ארצה הם קיבלו אוהל (אפשר לדמיין את זה כוילה היום), במעברה  ליד נתניה.הוא גר שם 3 שנים, עד גיל 16 ואז גויס לצבא. הוא נזכר איך ג'יפ עבר ליד המקום שהיה גר ואמרו לו לעלות לג'יפ. הוא לא הבין מה רצו ממנו ועלה לג'יפ. אחרי כמה בדיקות הוא גויס לצה"ל "באופן רשמי" והוא התחיל לשרת בבסיס. הוא ממשיך לספר שיום אחד המ"פ שלו אמר לו שיבוא לעזור לו עם העבודה של השמות והניירת, מכיוון שהוא היה מבין היחידים שידע לכתוב בעברית. הוא עבר למשרד, שם עבד על פי בקשתו של מ"פ.

בגיל 18 השתחרר מצה"ל ועבר לאשדוד. הוא סיפר כשהוא ראה את הים באשדוד בשבילו זה היה גן עדן והוא לא רצה לעזוב יותר את אשדוד. עוד הוא סיפר "שהיה מן גשר באשדוד שחיבר אותה עם שאר חלקי הארץ, כלומר הכניסה והיציאה של אשדוד, ופעם אחת אותו גשר "נפל" ואשדוד נשארה מנותקת משאר חלקי הארץ. לא היה אפשר לצאת ממנה ולא היה אפשר להכניס אליה, אבל שר התחבורה דאז הצליח להגיע והוא זה שנתן את האישור שיבנו את הגשר מחדש, אבל הפעם הרבה יותר |עמיד".

ניסים נזכר איך אבא שלו ייעץ לו שיתחיל ללכת לעבוד והמליץ על חברת החשמל. ניסים החליט לנסות והתחיל לעבוד בחברת החשמל באשדוד."גם שם הייתי מבין היחידים שידע לכתוב עברית, המנהל של חברת החשמל קידם אותי לתפקיד בכיר יותר, עד שיום אחד בא המנהל של הנמל והציע לי לעבוד בנמל בתור עוד מנהל. הלכתי לחברת החשמל ואמרתי להם שאני לא רוצה יותר לעבוד בחברה ושאני עוזב. וכך התחלתי לעבוד בנמל תקופה מסוימת. החלטתי להתמודד בבחירות של המועצה המקומית (העייריה דאז), וזכיתי בשני מנדטים ובכך הפכתי לסגן ראש העיר. בצה"ל באותו זמן התחילו לגייס אנשים שעלו ממרוקו אבל לא ידעו לכתוב בעברית, ובגלל זה הציעו  לי לעבוד בקבע בצה"ל". ניסים הסכים והוא עבד שנה בקבע ואחר כך חזר לאשדוד.

עם הזמן הוא הפך לנציג ישראל בסוריה, מצרים, תימן, גרמניה ועוד. הוא היה גם סגן אוצר מכס ומ"מ, אבל בעיקר שליח במדינות.

לדעתו לא צריך לשנות כלום באשדוד ושהיא טובה כמו שהיא. הוא קיבל תעודת יקיר העיר אשדוד, והיום הוא עוזר לאנשים ועוזר לאשדוד מאוד כי הוא סיפר שבשבילו כל מה שהוא עושה היום זאת התמורה שלו למה שהמדינה ובעיקר אשדוד נתנה עבורו.

כשיצאתי ממשרדו הרגשתי גאה באדם שאותו ראיינתי, ועם הסיפוק שהכרתי אדם שעזר כל כך הרבה לאשדוד.

10 בדצמבר 2012

מה היה לי מאיה



כתבתה של תמוז ביטון, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד.

הזמרת מאיה איזקוביץ הפכה בתקופה האחרונה למטאור בשמי המוסיקה הישראלית. כתבתנו, תמוז ביטון, הצליחה להיכנס אל מאחורי הקלעים ולקבל ראיון ראשון עם הזמרת.

לפני שנתיים האזנתי כמנהגי לתחנת הרדיו האהובה עלי, גלגלצ, ופתאום נתקלו אוזני בשיר מדהים שאת שמו זכרתי אך את שם היוצרת לא. לאחר חיפוש לא ארוך הגעתי לשמה של הזמרת: מאיה איזקוביץ, זמרת ישראלית יוצרת מוסיקה פולק-רוק, שרה בשפה האנגלית ומגיעה אלינו מיישוב קטן ליד ראש-פינה. עד מהרה התברר לי שהשיר ששמעתי הוא הסינגל הראשון שלה: IS It ALL RIGHT. מיד העליתי אל קיר בפייסבוק שלי את הקליפ וכתבתי: "זמרת מבטיחה עוד נשמע עליה.אני חייבת לראות הופעה שלה".
ואכן, בחופשת סוכות האחרונה התברר לי שמאיה מופיעה במסגרת פסטיבל התמר. בקשתי מהוריי שנסע והם הסכימו מיד.

באותם הימים קיבלתי תשובה חיובית מרכזת השכבה שהתקבלתי לקורס "כתבים צעירים" במסגרת מחויבות חברתית. את הריאיון לכתבים עשיתי כשבועיים לפני החופשה, ובראיון נודע לי שמשימתי הראשונה תהיה לכתוב כתבה בנושא אותו אנו אוהבים.
חשבתי שההופעה עם מאיה תהיה הזדמנות טובה לחטוף איתה ראיון קטן, כי היו לי המון שאלות לשאול אותה. התייעצתי עם הורי והם חשבו שזה רעיון נפלא.

ערב לפני הנסיעה, אני מוצאת את עצמי יושבת מול מסך המחשב כאשר קובץ וורד פתוח לפני ומנסחת מבליל של מידע המון רעיונות במוח, שאלות מתומצתות ויפות בכדי לא לייגע את מאיה. באותו הערב הוריי החליטו שזו תהיה הזדמנות טובה לטיול 'קמפינג' שכמותו לא עשינו הרבה זמן

הבוקר הגיע. התמתחתי על מיטתי עם חיוך גדול, "קפצתי" ישירות למקלחת, כאשר אבי בו בזמן התארגן ונסע לקניות בסופר-מרקט. הצטיידנו באוכל טוב והתחלנו את הנסיעה. הגענו להופעה שנערכה בקיבוץ עין גדי בשעה 18:30 בערב. ההופעה החלה, האווירה הייתה נהדרת, צפיתי, שרתי ונהניתי. בסוף ההופעה הגעתי לבק-סטייג (מאחורי הקלעים) ופגשתי את מאיה. היא הסכימה להעניק לי ראיון.

האם ציפית לקבל את פרס אקו"ם?
מאיה: "לא, חד משמעית לא. האמת שגם לא הגשתי מועמדות, כי בכלל חשבתי מראש מה הטעם? מה הסיכויים? וגם זה למלא המון טפסים. מסתבר שהקטגוריה שזכיתי בה זאת הייתה תגלית השנה וזאת הייתה הקטגוריה היחידה שלא היה צריך להגיש מועמדות אליה. וזה היה מטורף.

מה הרגשת אחרי קבלת את הפרס?
מאיה: "קודם כל לא האמנתי, חשבתי שיתקשרו אליי אחרי שבוע להגיד שזו טעות, ובטח יאמרו סליחה חשבנו שאת מאיה אחרת. רק ברגע שזה יצא לתקשורת אמרתי,אוקיי, כנראה שזה באמת קורה. זו תחושה מדהימה".

איך את מגדירה את סגנון המוזיקה שלך? פולק-רוק, קאנטרי?
מאיה: "יש לך שאלות טובות, את עיתונאית מבטיחה".
 
תמוז: "אני בתחילת הדרך ומתרגשת מאוד".

מאיה: "יש לך עתיד".

תמוז: תודה.

מאיה: "כשסיימתי להקליט את האלבום, התחלתי לשאול אנשים וכולם אמרו לי פה אחד שזה פולק-רוק, עם נגיעות של קאנטרי, ג'אז, בלוז".

על מה התבססה ההחלטה שלך (הנכונה לפי דעתי) לא לעבור דרך תכניותהריאליטי כפי שהומלץ לך מהורייך?
מאיה: "אימא שלי קדחה לי מלא שאני אלך לכוכב נולד, ואני הרגשתי שאני צריכה לעשות את זה לאט, בדרך שלי, ללמוד ולהתפתח בלי כל הלחץ הזה".

תמוז: זה לא מיתוך סנוביות כזאת?

מאיה: "ממש לא מהמקום הזה. דווקא לרצות להגיע לאנשים לאט, לאט ולא לעשות משהו שהוא נמהר מידי בשבילי.

תמוז: האם העובדה שתחנה איכותית כמו גלגל"צ התלהבה מאוד מהסינגל הראשון שלך IS It ALL RIGHT , ובהמשך מהשירים Safe & soundbrave again, לא מתייגת אותך לציבור מסוים? כלומר האם התכוונת לציבור מסוים לקלאסיקה, לאנשים יותר סנובים, את יודעת את עדיין לא מוכרת  וכשאני מדברת עם חברותיי לכיתה הן שואלות אותי מי זאת מאיה? איזה שירים היא שרה? ואני עונה –מה? אתן לא יודעות?

מאיה: אני ממש לא מכוונת את המוזיקה שלי לקהל מסוים. מבחינתי מה שמרגש אותי בכלל במוזיקה שזה שהיאתגיע לכמה שיותר אנשים, אין גבולות".

תמוז: אז בעצם התוצאה של ההחלטה הזו פוגעת בך בתור אמנית, כי זה מתייג אותך באיזה שהוא מקום?

מאיה: "יכול להיות שבגלל שאני לא עושה מוזיקת פופ זה מכוון לפחות מיינסטרים. אני לא מרגישה שזה פוגע בי. מבחינתי לראות שזה נוגע באנשים כמוך, ונוגע בכל המגזרים".

תמוז: מה את מאחלת לעצמך בעתיד? להמשיך לעבוד, לפרוח, ולהתפתח?

מאיה: "לעשות עוד אלבום ושבעוד כמה שנים תסיימי בית ספר ושתהיה עם עוד חבר'ה ותגידי מאיה איזקוביץ הם יכירו".

5 בדצמבר 2012

ילדה של אבא


כתבתה של ספיר זך, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד.

האם אפשר לשפוט אב שעזר לביתו הסובלת למות בכבוד? מדוע במדינת ישראל ישנם חוקים שלא נותנים מענה לאנשים מסוימים באוכלוסייה, עד כדי מצב כזה? מדוע היינו צריכים להגיע למצב של אובדן שני אנשים שתרמו רבות למערכת החינוך ומערכת הרפואה בישראל כדי להעלות שוב לדיון את נושא המתת החסד בישראל?

כל השאלות האלה התרוצצו לי בראש בלי מנוחה כששמעתי לראשונה על קרן שטלריד ז"ל, חולת סרטן סופנית, שהתייאשה מכאביה וביקשה מאביה הרופא, ד"ר מרדכי שטלריד ז"ל, לבצע בה המתת חסד ולאחר מכן שם קץ לחיו כי לא יכל לשאת את האחריות על המתתה.

נפלה בחלקי הזכות להכיר את קרן. אבי עובד במפעל "אגן כימיקלים" שנמצא בשיתוף עם העירייה ובחופש הגדול שובצתי לעבוד בסיוע ניירת במשרד מנהל החינוך בעיריית אשדוד. שם פגשתי לראשונה את קרן - אישה מדהימה, מוכשרת ואחת שתרמה רבות למערכת החינוך באשדוד. מאוחר יותר התגלה לי שנוסף על עבודתה השופעת כרכזת מעורבות חברתית עירונית, היא מנהלת גם את הפרויקט "כתבים צעירים" שאני לוקחת בו חלק במסגרת שעות ההתנדבות של תלמידים בכיתה י'.

בתקופה בה זכיתי לעבוד לצידה לא ידעתי על מחלתה, היא התלוננה מדי פעם על כאבים והייתה נראית תשושה אך מעולם לא שיערתי שזה המצב. היא תמיד הייתה מחייכת, פועלת בכל שעות היום ביצירת קשר בין מקיפי אשדוד למעורבות החברתית וביום שגיליתי שהיא מנהלת את פרויקט "כתבים צעירים" (בו רציתי להתנדב באותו זמן) היא ערכה לי ראיון יחד עם עמיתיה, מתן צורי כתב 'ידיעות אחרונות' ונטע לב מנהל פורטל החינוך העירוני באשדוד. באותו הרגע קרן הגשימה לי חלום: להיות כתבת צעירה. אך מעולם לא שיערתי שאחת מכתבותיי הראשונות בפרויקט תהיה על מותה הטראגי.

אם אין די בכאב העמוק שהרגשתי כששמעתי על מחלתה ומותה, התברר לי כי אמי, אחות בבית החולים קפלן ברחובות, הכירה את אביה של קרן, ד"ר מרדכי שטלריד, שלפי דבריה של אמי היה רופא נהדר, מסור ואהוב. באותו רגע חשבתי על פלאי הגנטיקה שכן כל התכונות הללו עברו גם לביתו שתרומתה הייתה עצומה לעיר אשדוד. גם אחי ואחותי זכו להכיר את קרן (ז"ל) בפרויקטים שהשתתפו בהם בעיריית אשדוד, הכאב שחשנו היה עצום.

לאחר שעיכלתי את המקרה הטראגי שאלתי מדוע לא התבצעה בה המתת חסד בבית בחולים כראוי והיה נחסך מהאב כאב גדול של החיים בלי ביתו בתחושה שהוא זה שהרג אותה (אם לא די בכך שהיה מואשם ומוכנס לכלא בגין מעשה אנושי זה). אז התברר לי כי אין חוק בישראל שמאפשר המתת חסד לחולה סופני. למעשה חל איסור בהמתת חסד אלא אם ידוע שלחולה נשאר פרק זמן קצר מאוד לחייו וניתן למנוע את סבלו. במקרה של קרן שטלריד ז"ל לא ניתן היה לקבוע את פרק הזמן שנותר לה. לצערנו היא יכלה לחיות שנים בצלה של המחלה הקשה מבלי לדעת מתי יגיע הקץ.

כנראה שהדיון על המתת חסד בישראל שב לשיח הציבורי, אך מי ישיב לנו את שני הקורבנות שאבדו בשל איסור חוק זה? שני קורבנות שתרומתם לזולת גדולה משנוכל להבין? אף אחד.

ואני תוהה, נצטרך לאבד עוד רבים ולהילחם עוד הרבה כדי שיאשרו חוק המותיר המתת חסד בישראל? אין החולים סובלים דיו מכדי להתעסק בעניינים משפטיים בשעותיהם הקשות?

חברי הטוב מאיראן


כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד.


בקיץ האחרון, כאשר בארץ הנושא המדובר לרוב בחדשות היה איום הגרעין האירני, אני שהיתי בבית ספר קיץ בצרפת אליו מגיעים נערים מכל רחבי העולם. בזמן שהייתי שם למדנו בכיתות את השפה הצרפתית. כך סתם ילדים מכל העולם ולי התמזל מזלי לשבת ליד נער איראני, תושב טהרן, שמדבר אך ורק צרפתית.
באופן מיידי חשבתי להתרחק ממנו אבל תנחשו מה? הנער האיראני היה כמו מלאך שפשוט משך אותי לשוחח איתו.

במשך השבועיים ששהיתי שם. בכל יום דיברנו ודיברנו ובפעם אחת מן השיחות נגעתי בנושא הפוליטי. שאלתי אותו, בתור אזרח איראני מוסלמי לכל דבר, מה דעתו על מנהיג אירן - אחמדינגד ועל יחסיו לישראל. התפלאתי לשמוע שהוא לא ממש שונא אותנו ואולי מעדיף אותנו על פני ממשלת אירן. בכל אופן הוא שנא את אחמדינגד ואת המשטר שלו. זאת באופן שאם באירן היו שומעים אותו היו מעמידים אותו למשפט.
הוא טען שהיה רוצה לבקר בישראל עם הוריו אך הוא לא יכול לעשות זאת.

בכל אופן התחלה שכזאת של ישראלי ואירני נשמעת כהתחלה של בדיחה , אך זהו היה מפגש מוזר ומיוחד שיכול להראות שבאירן ישנם גם אנשים עם נקודת מבט שונה עלינו ולא רק כעס ושנאה.



צרפת, הנה אני בא

כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד.


בתחילת השנה, החל מחודש אוקטובר, ניתנת אפשרות לכל תלמיד שלומד צרפתית להשתתף בתחרות ערב צרפתית ולזכות בטיסה חלומית לאזור נורמנדי, לבלות שם 12 ימים. הפרס כולל הכל: טיולים לכל אתרי התיירות הנחשקים בפריז, טיסות, נסיעות ועוד. שווי החופשה מוערך בחמשת אלפים אירו וממומן ע"י שגרירות צרפת בישראל.

כך קרה בתחילת שנת תשע"ב. המורה שלנו בצרפתית הציגה לנו את הרעיון וסיפרה על הפרס הנחשק. היא הקדישה שיעור שלם כדי להסביר מה נדרש מהתלמידים שמשתתפים: צריך להציג הצגת תיאטרון או שיר אך ורק בשפה הצרפתית. אני לא ממש רציתי להשתתף בגלל הלחץ שיהיה עם המבחנים ושאני יצטרך לשלב את הזמן הפנוי שלי גם עם חזרות לערב צרפתית.

בכל אופן ידידה שלי שכנעה אותי להיכנס לדבר הזה ולעשות הצגה משותפת יחדיו וכך המשכנו כשאנו פוסחים בהצלחה על שלב רבע-גמר, חצי-גמר ולבסוף הגמר שנערך בכל שנה בתיאטרון בגבעתיים ואפילו שגריר צרפת נוכח שם. מרגש נורא להגיע לגמר ותחושת ההקלה  לאחר מופע הגמר.

זכינו! יום לאחר הגמר שבנו אל בית הספר וקראו לנו לשיחה עם המנהלת. אז היא בישרה לנו שזכינו במקום הראשון מכל הארץ!

בבית הספר שלי זכו שישה תלמידים, לא יאמון,  מתוך 17 מקומות זכייה שהוקצו בתקציב שגרירות, שליש מהמקומות בבית ספר אחד. שווה במיוחד להשתתף בתוכנית זאת שקיימת בכל בית ספר בו יש מגמת צרפתית. זאת פעילות שגם מעשירה את השפה אבל גם אתה יכול ליהנות ממנה  ולהכיר את כל מה שמלמדים אותך על צרפת ואתרים מפורסמים שבה בבית הספר  בעיניך.

רק שלום, חברים.

כתבתה של תמוז ביטון, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד.

במשך כל השנים, וגם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" שמעתי על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ולא התעמקתי בו במיוחד.

היה בי פחד מהתעסקות בסוגיה הזאת. אבל מהאזעקות לא היה בי פחד, זה לא ממש הדאיג אותי. במבצע "עמוד ענן", החלטתי לנטרל את הפחד כמעט לגמרי ולהתעסק בעיקר. רציתי להבין את מהות הסכסוך. שאלתי שאלות את הורי, התייעצתי עם אבי, האזנתי לדברי פרשנים בטלוויזיה וקראתי מאמרים באינטרנט ובאתרי חדשות.

העניינים התבהרו והסתדרו בראשי. דעתי בנושא רחבה יותר. נוצרה אצלי הבנה לגבי אופיושל הסכסוך והצורך לשלום בנינו לבין שכינינו, שאכן הוא צורך הכרחי ואפילו קיומי.מעשי האלימות ומעשי האיבה חייבים להיפסק משני הצדדים.

במהלך מבצע "עמוד ענן", מלבד שמירה על הכללים, הורי לא הקרינו בבית כל התנהגות שונה או מלחיצה ובעקבות כך האווירה בבית הייתה אווירה של מיני- חופשה, חגיגת מאכלים ומתוקים. בנוסף לכך היה לי פנאי לצפות בתוכניות ישנות בטלוויזיה החינוכית, שהחזירו אותי אחורה במנהרת הזמן.

ולסיום חבריי. אני חושבת שהסכסוך הישראלי-פלשתינאי חייב לבוא על פתרונו אך ורק בהידברות. כל אחד מאתנו, בחלקת האלוהים הקטנה שלו, חייב לעשות משהו למען השלום.!!!

זמן איכות בממ״ד


כתבתה של אורין פור, תלמידת כיתה ט', תיכון מקיף ג', אשדוד

הסתגרות במשך שבוע וחצי בבית לא הייתה בדיוק ברשימת התוכניות לסוף השבוע של תושבי הדרום. מאות-אלפי תושבים וביניהם ילדים, קשישים ונערים נאלצו להישאר בביתם ולבטל את תכניותיהם עם יציאתו לפועל של מבצע ״עמוד ענן". את הרקע למבצע כמעט וכל תושב במדינת ישראל מכיר ויודע אך לא כולם היו אלו אשר חוו על בשרם את האזעקות החוזרות ונשנות אשר ספגנו אנו, תושבי הדרום.
משפחתי נשארה בבית, הגנים בוטלו, בתי הספר ורוב מקומות העבודה הפסיקו את פעילותם. בתחילה השמחה הייתה מרובה שכן ביטול יום לימודים הינו סיבה למסיבה: שינה עד אחר הצהריים בכל יום קרצה כמעט ולכל תלמיד אשדודי אשר שגרת הלימודים מאסה עליו, ביטול המבחנים ודחיית מועד הגשת העבודות הבית ספריות העניקו זמן נוסף לתלמידים, אולם ככל שהתקדם הזמן נעשיתי רצינית לגבי העניין יותר ויותר, ככל שהישיבה בממ״ד הפכה להרגל. הטילים גברו ופצועים נוספים נוספו ורגשותיי החלו להתערבב, שהרי אינו מדובר כאן ביום שביתה נוסף, אלא במבצע אשר ככל הנראה אינו מתכוון להסתיים בקרוב.
האזעקה הצורמת אשר נשמעת בכל רחבי העיר ומפלחת את הדממה מפריע לי בזמן הכנת החביתה ה׳מקושקשת׳, כל בני ביתי נאספים במהירות בממ״ד ל׳זמן איכות משפחתי׳. רעש חריקת דלתות וחלונות המקלטים הנסגרים של שאר תושבי הבניין רק מעצימים אף יותר את רגשות הפחד והחשש. בעודי מהרהרת מי ייפול קורבן לטיל הנוסף העושה את דרכו ברגעים אלו ממש, נשמעים שלושה, ארבעה, חמישה נפילות נוספות המרעידות את פני האדמה. ׳היה בום׳ אומר יהב, אחי הקטן בן השנתיים. הבית דומם וכל בני המשפחה יודעים כי בעשר הדקות הקרובות נשאר במרחב המוגן ליתר ביטחון. הדממה אשר נשמעת ברקע קשה אף יותר מכל צרחה או צעקה אחרת אשר תישמע. העיר ההומה והרועשת הפכה בין רגע לשקטה ודוממת. רעש המכוניות הנוסעות וחריקת הבלמים אינו נשמע עוד. איש אינו מעז לצאת אל הרחוב המסוכן.
ברגע שכזה מסכת האדישות שעל פניי מתחלפת למסכה חדשה, משופרת יותר, רצינית יותר ואכפתית הרבה יותר. כיפת הברזל אשר ביצעה את תפקידה כראוי עד כה דיכאה בתחילה את הפחדים, אולם עם כל אזעקה נוספת שנשמעת, טיל שמשוגר ו׳בום׳ חזק המעיד על נפילה נוספת באזורים השונים. החשש משתלט על רגשותיי וממלא את לבי, החשש שהקורבן יהיה הבית שלי.
חיי אדם הינם יקרי ערך ולא ניתן להחליפם עבור שום תמורה שבעולם ובכל זאת המלחמות השונות מוסיפות עוד ועד קברים נוספים מפעם לפעם. מבצע ׳עמוד ענן׳ הסתיים. אין מנצחים, יש רק מפסידים, חללים אשר נפלו ולא יחזרו והפסקת אש אחת אשר גם היא תגיע בסופו של דבר אל סיומה, אז מה יהיה שמו של המבצע הנוסף הבא? ׳עמוד ענן׳, ׳עופרת יצוקה׳, ׳חורף חם׳ ,׳גשמי קיץ׳, ׳ימי תשובה׳ או שמא ׳קשת בענן׳? ששת המבצעים הללו התרחשו רק בעשור האחרון. מה יהיה שמו של המבצע הבא אשר יביא סוף כל סוף לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני? האם כל ילד בן ארבע צריך לדעת מיהם הטובים ומיהם הרעים?, האם הוא חייב להיחשף אל העולם האמיתי בשלב כל כך מוקדם ולהאיץ את קצב התבגרותו? הפסקת האש הוכרזה רק לאחר התערבות מצד שאר המדינות בעולם, אך לא צריך  להיות אדם אינטליגנט על מנת ולהבין שה׳הפסקה׳ נועדה לחידוש מלאי הנשק של הפלסטינים וכי לא יידרש זמן רב עד שמבצע חדש יצא לדרך. השבוע חלף והחזרה ללימודים הייתה קשה משחשבתי. ה׳חופשה׳ הקצרה מבית הספר גרמה לפערים רבים בתוכניות הלימוד, אשר גרמו ללחץ: כמות שיעורי הבית הוכפלה ועבודות רבות מנעו מאיתנו זמן היקר.
האם זהו הסוף, או שמא זוהי רק ההתחלה?
מינהל החינוך באשדוד רואה חשיבות רבה בשקיפות ובהצגת הנעשה במסגרות החינוך בעיר. חשיבות מיוחדת ניתנת לדעתם של תלמידי העיר על השקפותיהם, המאירים לא פעם את עיניהם של מקבלי ההחלטות. להלן במה לביטויים ולחוויותיהם ממסגרת הלימודים של התלמידים המוזמנים להעביר מפרי עטם למערכת האתר.

המעוניינים לפרסם בעמוד זה, מוזמנים להעביר את הצעותיהם באמצעות
הלינק.