14 במרץ 2013

קורס 'כתבים צעירים' - מבט מבפנים.

כתבתה של תמוז ביטון, תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד.
על ה״כתבים צעירים״ שמעתי ממורתי כאשר היא הסבירה ונתנה רקע על כל מקום שבו אפשר לבצע את המחויבות. מהרגע הראשון הבנתי שהכתבים הצעירים זה מקום ״שתפור עלי״. אתם בטח שואלים איך הבנתי? טוב, אז ככה, אני אוהבת לכתוב ולהביע את דעתי על נושאים רבים. אני מאוד אוהבת תקשורת, עיתונות, לקבל סקופים ראשונה בשטח אך גם עם חברים בחדר הכתיבה במזגן וזה תמיד היה סוג של חלום בשבילי לעשות את עבודת הכתב ולחוות את כל החווית הכרוכות בכך. כנראה שגם אני נדבקתי ב״חיידק התקשרותי״.

זהו פרויקט עירוני ביוזמת מינהל החינוך באשדוד. זהו בעצם קורס ובו בני נוער יכולים לשפר את יכולות הכתיבה שלהם ולהתנסות בעבודת הכתב העיתונאי.

המטרה העיקרית של הקורס היא שבסופו, אנו הכתבים הצעירים, נצא עם יכולות כתיבה משופרות ואיכותיות, שנדע לזהות סיפור עיתונאי ולזהות מקרים אשר יכולים להיות סיפור כזה וכן לאחד ולחבר אותו לכתבה עיתונאית.
אספר לכם קצת על חברי הקבוצה ועל איך באמת מתנהל הקורס. אז ככה הקורס מתקיים אחת לשבועיים בימיי חמישי בבניין העיריה. חברי הקבוצה הם מכיתות ז עד י׳ מתיכונים שונים בעיר. רוב העבודה נעשית בבית. עלינו להגיע עם כתבה מוכנה לכל מפגש כאשר בכל כתבה אנו מיישמים את ׳הטיפים׳ שקיבלנו במפגש הקודם ממנחה הקורס מתן צורי כתב בעיתון  ''ידיעות אחרונות״.

כל הכתבות שלנו מתפרסמות באתר שהוקם במיוחד למען פרסום הכתבות.
כדי להכניס אתכם לאווירה אספר לכם על מפגש מיוחד שנעשה במהלך הקורס. הגיע אלינו הכתב אלמוג בוקר, שבטח רובכם מכירים אותו מערוץ 10. הוא סיפר על עבודתו בכללי. כשעולים לשידור, וכשמכנים סקופ לחדשות.

אך במיוחד התמקד והחליט לספר לנו על עבודתו במהלך מבצע 'עמוד ענן'. סיפר איך הטיל עבר לידו, איך לפעמים היה צריך לשדר משטח שהוא בעצם תחת אש. וכן על הסכנות לשדר ממקום שכזה וכדי להוסיף תפאורה לכל העניין הזה הוא גם הכין מצגת עם תמונות מאירוע.

לסיכום אני רוצה לסיים עם משפט שאני חושבת שמגדיר בצורה הטובה ביותר את הרגשתי בכל פעם שאני מתחילה לעבוד על כתבה חדשה -״ אל תחשוב - זה מגיע. אחר- כך עליך לכתוב את הטיוטה הראשונה שלך עם הלב. אתה משכתב עם הראש. המפתח העיקרי לכתיבה הוא לכתוב, לא לחשוב!״

תעשה טובה...

כתבתו של שלומי מלול תלמיד כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

ביום שלישי ה-5.3.13 נקבע לנו "יום המעשים הטובים". זהו יום שבו כל ההשתדלות שלנו, המעשים שלנו, ואנו עצמנו מוקדשים לעזרה לזולת ולאכפתיות לאחר. הרעיון של לתרום לחברה בה אנו חיים אפילו בכל יום מימות השנה הוא נפלא. אלא מה, שהוא לא כל כך מתממש. העומס של החיים דורש מאיתנו לפקס את עצמנו בעצמנו, בלי לשים לב לקשישה ניצולת השואה המחפשת את הארוחה הבאה באחד הפחים שמתחת למשרד שלך, וגם אם תשים לב אליה סביר להניח שהבעת ההזדהות איתה תישאר בראש ולא תעבור למעשים פיזיים .

באותו יום מיליוני אנשים ברחבי העולם ציינו את "יום המעשים הטובים". יום בו אתה יכול לפשוט את החליפה, את העניבה, ללבוש חולצה של הארגון ולצאת לפעול.

בבית ספרי יצאנו לשכונות וצבענו את הקירות העמוסים כתובות גרפיטי והפכנו את השכונות הללו למקום בו פרפרים גדלים על הקירות ואפילו צמחים מצליחים לצמוח שם ללא מאמץ והשגחה.

בין היתר התקיימו פעילויות של בני נוער המשתייכים לתנועה כלשהי, בבתי אבות ובמכונים לאנשים בעלי מוגבלויות. אז למה רק פעם בשנה?! למה זהו אירוע חד פעמי בשנה, אם אנו יכולים לקיים אותו 365 ימים בשנה בכך שפשוט נפקח את העיינים ונפסיק להתעלם ונרגיש כאילו כל אדם הזקוק לעזרה הוא בשר מבשרי, הקרוב הכי יקר לי. 

נקיון פסח גם ב״שביל ישראל״


כתבתה של אורין פור תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד. 
ביום שלישי האחרון 06/03/13 יצאו מכל רחבי הארץ מש״צים (מדריכי של״ח צעירים) אל שביל ישראל.
שביל זה הינו נתיב הליכה ארוך שנמשך לאורך כל מדינת ישראל, מקיבוץ דן בצפון ועד בית ספר שדה באילת, ואורכו כיום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-1,000 קילומטר. 
יום השל״ח בשביל ישראל הינו מסורת המתקיימת כבר מספר שנים.
כל קבוצת בתי ספר קיבלה קטע מסוים מתוך השביל וצעדה בו תוך שימת דגש על איסוף הפסולת שהייתה פזורה ברחבי השביל ושמירה על הנקיון.
היום כולו עסק במתן משמעת , נקיון הסביבה ופיתוח כישורי הנהגה.

גם מקיף ג׳ שבאשדוד נרתם למשימה ושלח את קבוצת המש״צים הבית ספרית שכללה כשלושים תלמידים, אשר הגיעו ביום שלישי אל בית הספר ומשם יצאו בהסעה בשעה תשע בבוקר, הנסיעה שכללה כארבעים וחמש דקות הביאה בסופה את התלמידים אל מצפה משואה שמהווה בעצם מגדל תצפית גבוה ברחבי פארק ברטניה, במצפה נערכה עצירה קטנה ולאחר מכן המשיכו התלמידים אל בית גוברין(מרשה) - שהוא גן לאומי, שמשתרע על שטח גדול מאוד ובו מערות רבות ושרידים ארכאולוגיים חשובים. במקום הגבוה ביותר בגן נמצא תל מרשה.
שכבת הקירטון הרך שבאזור (סוג של אבן) הייתה נוחה לחציבה ולכן נעשה במקום שימוש רב במערות שנבנו לצורכים שונים כמו:בית בד, קברים, מגורים ובורות מים.
תלמידי ביה״ס עברו במערות השונות ושמעו מפי חבריהם לשכבה הדרכות שונות בנושאים השונים.
בצהריי היום הגיעו התלמידים אל האמפיתאטרון הגדול שנמצא באיזור בו התכנסו המש״צים שבאזור הדרום, במקום נערך טקס חגיגי שכלל בתוכו קטע קצר המשלב בתוכו משחק של תלמידי בית ספר מקיף ו׳ שבבאר שבע ולאחר מכן קריאת קטעי מידע ושירת שירים עממיים, בסיום הטקס הושר שיר ההמנון הישראלי- התקווה והתלמידים עלו אל האוטובוסים בחזרה וחזרו אל אשדוד.
עוד מספרים המש״צים כי נהנו ביום המיוחד, למדו רבות, טיילו, שמרו על ערכי הסביבה, הכירו מקרוב את שביל ישראל ובעיקר נהנו.

לחיות על מנת להציל.

כתבתה של תמוז ביטון, תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד. 

קורס עזרה ראשונה. כמו מה זה מצלצל לכם? כמו מתנדבי מד"א? כמו קורס שרק מורים עוברים? מדוע צריך אותו בכלל? במה אנחנו באמת נוכל לעזור לקרובים אלינו, חלילה, במצב חירום? או לאנשים אשר מוטלים על המדרכה ברחוב? מה פתאום שאני אציל אנשים שאני לא מכירה?
אלו כל השאלות שעלו בראשי כאשר התחלנו את קורס מד"א. אבל זה עוד משהו שעושים, שצריך לעשות רק כי החליטו מלמעלה. המחשבות האלה עלו בראשי בדיוק בחמש דקות הראשונות של הקורס.
אך ברגע שהתחלנו את החומר העיוני והמעשי, התעניינתי מאוד בחומר ונשארתי פעורת פה.
ומעבר לזה, אגלה לכם סוד קטן: כששמעתי שבסוף הקורס יערך מבחן על החומר הנלמד, ובסופו נקבל תעודת מגישי עזרה ראשונה, החומר נעשה מעניין כפליים.

למדנו על נושאים כמו: חוסם עורקים, מה עושים לחולי אפילפסיה, אסטמה וכמובן גולת הכותרת- החייאה.
לבובה שעליה תרגלנו פעולות החייאה קראו "לייזי". את התרגולים ערכנו ישובים בצורת ח'. כל אחד מהתלמידים, שהגיע תורו, קצת פחד אבל למרות זאת עשה את כל שלבי ההחייאה. אני כמובן לא עשיתי את התרגולים, אך אמרו לי שאוכל לעשות את המבחן העיוני.

התחברנו מאוד למדריכה הצעירה, שמרגישים שהיא עדיין ילדה ברוחה. היום השני הגיע (זהו קורס בין יומיים) למדנו עוד שלושה נושאים וניגשנו למבחן העיוני, לאחר מכן המדריכה, אלה, קראה לכול זוג לבצע את ההחייאה שזוהי בעצם הבחינה המעשית. אני כבר בשלב הזה הייתי משוחררת, נפרדתי באופן אישי מאלה, אבל משהו לא נתן לי לעזוב כאשר סגרתי את הדלת, מין הרגשה כזו בלב שהרגשתי שאני פשוט לא יכולה להתנתק מהיומיים הכיפיים האלה. זה לא רק משחרר מהשגרה, אלה זה קורס שבו אתה למד מהם החיים, איך צריך להתנהג. זו הרגשה כזו שגם אני יכולה להציל, כמובן שלרובינו במצב של לחץ יהיה קשה ליישם את מה שלמדנו ותרגלנו על בובות, על חברים ובסבבה בלי לחצים. תקראו לזה איך שתקראו לזה כיף, מעצבן, מחייב, מעציב, מלחיץ ועוד אבל אני יכולה להעיד על עצמי שלא רק למדתי המון דברים, אלא גם נהניתי בטירוף. 

13 במרץ 2013

אני אזרח!

כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹש'' (שמות י"ב).
 
אז מיהו אזרח? מה עליו לעשות ברגע שהוא נכנס תחת הקטגוריה המאיימת הזאת שלפעמים מזכה אותך בזכויות אך לרוב בחובות? ביום שני האחרון הפכתי רשמית לאזרח עם תעודה כחולה במדינת ישראל. על מנת שנדע מיהו אזרח ומה עליו לעשות על מנת לקבל אזרחות, הנה שיעור קטן באזרחות: אדם יכול לקבל אזרחות או לפי חוק השבות או שנישא לאזרח או על פי חוק ההתאזרחות.

הטקס של חלוקת התעודות זהות שלנו, או בשם היותר ערב לאוזן "התעודות הכחולות", נערך ביום שני שעבר, בהר הרצל, שם ביקרנו בחלקת גדולי האומה שבה קבורים מבין הדמויות המשפיעות והדומיננטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתנו הפצפונת.

אנו קטינים ולא מבינים מדוע מקבלים תעודות זהות דווקא ברגע זה. למה להלחיץ אותנו, להעמיס עוד אחריות על כתפינו העמוסות לעייפה מעול הלימודים, המבחנים ובדגש על הבגרויות. אז כתשובה לשאלה הרטורית ששאלתי זה הולך ככה: התעודה יש לה סימבוליות של אחריות, אחריות לי, אחריות לך ואחריות לכולם. זהו הגיל שבו המאפיינים הבולטים שלנו נקבעים ולכן אנו צריכים להיות אחראיים מ-א' ועד ת'. אנו צריכים לשאוף למקסימום על מנת לשמש כאזרחים למופת בכל רגע ורגע שבו יהיה בעתידנו הקרב ובא.

בעתיד כשנרצה להוציא רישיון היא תשמש אותנו, כשנרצה להתקבל לעבודה, וחלילה כשנתבקש להזדהות בפני איש חוק. במחשבה שנייה אולי תעודת זהות זה לא דבר כל כך גרוע...

12 במרץ 2013

עולם חדש

כתבתו של איגנסיו ברנבאום, תלמיד כיתה י', מקיף ו', אשדוד. 
במשך הדורות האנושות למדה להתפתח ואף הצליחה בגדול. היום במאה ה-21 או במילים אחרות, עידן הטכונולוגיה,ניתן לומר בביטחון "ובגאווה" שהטכנולוגיה היא זו ששולטת.
היום ניתן לראות בכל מקום טכנולוגיה בשיאה. כל מחשב בכל חנות,כל מצלמת בטיחות שיש ואפילו טלוויזיה וטלפונים ניידים. הטכנולוגיה אכן עוזרת לאנושות כמעט בהכל,והופכת את חיינו לקלים הרבה יותר. למשל הטלוויזיה והאינטרנט. כל דבר שרוצים לפרסם אפשר לעשות בקליק אחד בעכבר או בטלפון הסלולרי וזה מייד מפורסם ברחבי העולם. קרובי משפחה שרחוקים מאיתנו אפשר לדבר איתם בוידאו כאילו שהם פה לידינו.היום בשנת 2013 או בעצם כבר כמה שנים, נכנסה לחיינו עוד "פלא טכנולוגיה" והיא הרשת החברתית (פייסבוק,סקייפ וכו'). היא הפכה את חיינו שאם היו די קלים עד כה, אז מעכשיו לעוד יותר קל.כלומר, לפרסם כל תמונה או סתם משפט, לאחל למישהו מזל טוב או סתם בוקר טוב - כל זה באמצעותה של הרשת החברתית.
בכיתתי,לאחרונה, כמה נערות החליטו לפתוח קבוצה בווטסאפ (מין רשת חברתית)שבה כל חברי הכיתה נוכל להיות מקושרים בין כולם, כלומר אם מישהו יש לו שאלה על התאריך של מבחן או אם היו שיעורים,חבריי לכיתה ואני עונים לו וכך מתנהלת מין שיחה וירטואלית.
אבל כמו בכל דבר שיש בחיינו,יש בו יתרונות וגם חסרונות. הטכונולוגיה של היום,של הטלפונים הסלולרים,בעצם פגעה בשיחה שבין אנשים. אם פעם כדי לדבר עם אדם כלשהו היינו צריכים לדבר בטלפון הנייח,או פשוט להיפגש איתו, היום כל הדבר הזה התמוגג.
האנשים מעדיפים לדבר עם האדם בטלפון הנייד, באמצעות הצ'אט ברשת החברתית.אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אנטי-טכנולוגיה, כי אני בעצמי עושה שימוש בטכנולוגיה מידי יום, רק שלטענתיי בעצם שצריך לעשות כל דבר בפרופרציות נכונות ולא בהגזמות, כדי שנראה בטכנולוגיה דבר מהנה ולא דבר שמשעבד אותך.

מצילים את יהונתן

כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', מקיף ג', אשדוד. 
תלמידת מקיף ד', אחותו הגדולה של יהונתן חיים יעקוביאן בן שנה ושמונה חודשים, אשר מתמודד עם מום נדיר שמקורו בכבד התגייסה לעזרת אחריה הקטן. המשפחה זקוקה לתרומה של כמיליון ורבע ש''ח על מנת של יהונתן יוכל לטוסו אל מרכז ההשתלות בבלגיה, שם תועבר אונה מהאם אל בנה וסיכויים גדולים שהוא יחלים.  יהונתן, בתום תקופת שיקום ארוכה, צפוי לשוב ולתפקד כמו כל פעוט בן גילו.
השבוע, תלמידי המקיפים באשדוד שנרתמו לעזרתו של הילד. נערכה מכירת עוגות ומאפים ,דברי מתיקה - הכל מעשה ידם של  התלמידים. כל הרווחים ימסרו למשפחה להמשך הטיפול ולמימון ההשתלה.בנוסף לכך אפילו נערכה התרמה כספית ובה תלמידים עברו כיתה אחר כיתה וביקשו את עזרתם של התלמידים  על מנת להשיג את מטרתם הנכספת.
כמו כן מקיף ד' לקח על עצמו יוזמה וערך מופע התרמה עם מיטב האמנים והזמרים ובוגרי כוכב נולד ומשתתפי "דה וויס".אין מה לעשות יותר מזה, אנו חייבים להציל אותו ולכן אנו צריכים לעשות את כל המאמצים כדי שיהונתן ימשיך לחיות. 

הארלם שייק-עכשיו גם באשדוד


כתבתה של גילי פלדמן, תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד. 
ברחבי כל העולם מתרחבת תופעת ה"הארלם שייק"- סרטון קצר של שלושים שניות, בו נראים קבוצות של אנשים רוקדים לצלילי ה"הארלם שייק". בשניות הראשונות של הסרטון נראה לרוב אדם אחד רוקד לבדו,בעוד שאר האנשים שנמצאים בסרטון עסוקים במשהו אחר. לאחר 30 שניות,המוזיקה משתנה ונעשית קצבית יותר,וכל הקבוצה מתחילה לפצוח בריקוד סוער עד שהמוזיקה נגמרת.

ה"הארלם שייק" בעצם נעשה מוכר לעולם על-ידי אתר הסרטונים המפורסם – "יוטיוב''. מי שבעצם דאג להעלות אותו היו קבוצה של חמישה בני נוער מאוסטרליה,שצילמו את עצמם רוקדים לצליליו, והעלו את הסרטון לאתר. 

הסרטון נעשה פופלארי במהירות, ותוך זמן קצר כבר עמד על מיליוני צפיות. גם החיקוי לא איחר לבוא, ו"יוטיוב" הוצף באלפי סרטונים בהם נצפים אנשים מחקים בדרכים שונות את אותו הסרטון, עד כדי כך כי נכון לחודש פברואר 2013, הועלו יותר מ-30,000 סרטוני "הארלם שייק" מכל העולם.

גם ישראל החלה להכיר בתופעה הססגונית הזו, ולמרות שלא הועלו הרבה סרטונים מישראל, ניתן לראות ברחבי הרשתות החברתיות כגון "פייסבוק" ו"טוויטר" שהתופעה והעידן הטכנולוגי של היום עושים את שלהם.

אם הייתם שואלים אותי איך אני מכירה את התופעה הזאת - הייתי אומרת מבית הספר. היא הגיעה גם לבית הספר שלי. כך היא גם מתפשטת ברחבי כל אשדוד. אם תיכנסו ליוטיוב תוכלו למצוא הרבה גרסאות אשדודיות לסרטון (כגון מקיף ו',מקיף א',מקיף ה' וכולי)
הנה הגרסא של המקיף שלי-מה אתם חושבים?


מינהל החינוך באשדוד רואה חשיבות רבה בשקיפות ובהצגת הנעשה במסגרות החינוך בעיר. חשיבות מיוחדת ניתנת לדעתם של תלמידי העיר על השקפותיהם, המאירים לא פעם את עיניהם של מקבלי ההחלטות. להלן במה לביטויים ולחוויותיהם ממסגרת הלימודים של התלמידים המוזמנים להעביר מפרי עטם למערכת האתר.

המעוניינים לפרסם בעמוד זה, מוזמנים להעביר את הצעותיהם באמצעות
הלינק.