אתם לא לבד

כתבתה של שני צורדקר כתבים צעירים תלמידת כיתה י"א, מקיף ב', אשדוד.

ביום שלישי 23.13 בנות שכבת יא אמית ב' יצאו לסיור למפעל שביט חולון שהוא מפעל שיקום תעשייתי של נפגעי נפש. עובדי המפעל הינם נפגעי נפש.

הגענו למפעל כדי לשבת עם העובדים, לדבר איתם ולעזור להם לעשות את העבודות שהם עושים. בין העבודות היו: הכנת לוחות שנה, הכנת קופסאות קרטון וכו'. המנהל סיפר שמעבודות הידיים הפשוטות הם עוברים למכונות וממכונות עוברים להשתלב בשוק החופשי.

אחד מהעובדים סיפר במה הוא חולה וסיפר על חברה שלו כמה שאהב אותה, עוד אחד סיפר כמה הוא אוהב את ההורים שלו, ואחד שאל אחת מהבנות אם היא רוצה להיות חברה שלו, אותם אנשים מתחברים ממש בקלות .
אחרי שעה שהסתובבנו משולחן לשולחן, שעזרנו להם ודיברנו איתם. שאלו אותנו איך היה סיפרתי שמבחינתי זאת הייתה זכות לשבת עם אנשים כאלה ולהכיר אותם.

"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל חשוב בתורה, הרבה בני אדם כיום מרגישים לבד ושונים בגלל פגם כלשהו שיש בהם, שגורם לאנשים להתרחק מהם. אבל רק אם ינסו אנשים להכיר את השונה ולהתעלם מאותו פגם, יגלו שכולם ממש דומים. אדם שלא רואה, אדם שלא שומע, אדם שלא יכול לדבר, ואדם עם IQ  פחות מאחרים, כולם בני אדם וכולם יכולים לאהוב אדם במידה שאוהבים את עצמם.

הסבא של כולנו

כתבתה של ענת קריאולנסקי כתבים צעירים תלמידת כיתה י', כיתה ז', אשדוד.

אנשים היום עובדים כי צריך לעבוד. כי צריך לפרנס וצריך להידחף בכל הכוח אל מרוץ החיים אחרי הכסף.

מה שנורא עצוב כאן, היא העובדה שאם תשאלו אנשים : "האם אתם אוהבים את העבודה שלכם?" " האם אתם מרגישים שאתם נותנים את הכי טוב שיש לכם?" נדירות יהיו הפעמים שבאמת תזכו לתשובות חיוביות הרוב אומרים שזה מה יש ומתרגלים בסוף.

יש לי סבא, קוראים לו ארקדי קריאולנסקי, פעם קראו לו אבאל'ה של המחלקה, הזמנים השתנו, והשם גם השתנה, את האבאלה החליפו בסבאלה אבל הוא עדיין אותו אדם אהוב בעניי כולם, הוא אח פסיכיאטר בבית חולים לחולי נפש בנס ציונה, והוא אחד מאותם אנשים נדירים שאוהבים את העבודה שלהם.

אם לרגע תהיתם על הקושי העצום של העבודה הזאת, הרי שמקורביו כבר נוכחו לדעת.

עבודה בבית חולים היא בפני עצמה לא קלה, לא מפתיע שהאחיות עשו שביתה. העבודה הזאת דורשת את כולך ושואבת את כחותך: אתה צריך לרוץ מפה לשם, אין זמן, באים חדשים, משחררים ישנים.

הרבה רופאים ואחים בבתי החולים נשאבים אל תוך מערבולת עבודה מטורפת ומתישה ושוכחים להיות בני אדם. הרבה פעמים תזכו לשמוע שלל  "ברכות" על הרופא הלא נורמלי שנתן לבת שלי לחכות ועל האחות שצחקה בפנים, הזריקה והלכה.

סבא שלי שונה, לא תזכו לראות הרבה כמו סבא שלי.

בפלישה קצרה אל הבית שלו תבחינו בו שוכב על המיטה אחרי יום עבודה ארוך ומחזיק שפופרת טלפון. במבט חטוף הצידה תוכלו בקלות להבחין גם שסבתא שלי מאוד לא מרוצה משיחות הטלפון הארוכות שלו. אבל לו, זה לא אכפת, הוא מרגיש תחושת סיפוק אדירה, כאשר מתקשרים אליו המטופלים שלו.

סבתא שלי אומרת שהעבודה נורא משפיעה עליו, הוא כבר לא אותו אדם שהיא התחתנה איתו. "כשעובדים עם אנשים כאלה מתקלקלים". וכשטענתי בפניה שגם ככה אנשים משתנים עם הזמן היא מעט חשבה ואמרה: "אולי את צודקת". מהשיחה שלי איתה הבנתי שגם סבא שלי נשאב לעולם האכזרי רק שהוא מסוגל, לא כמו כולם, לשמור על אנושיות בתוך כל זה ולאהוב את האחר כמו שאוהב את עצמו ואולי יותר.

הוא עובד במחלקת נוער, כי שם הוא הכי אוהב לעבוד. שם פוגש בהרבה מטופלים ובעיקר מטופלות החולות באנורקסיה, סכיזופרניה, דיפרסיה ועוד. את אחת החולות באנורקסיה הוא זוכר טוב במיוחד ולמרות שהחלימה הוא עדיין שומר על קשר איתה.

באותו יום שהביאו את אותה נערה בת 17 במשקל נוצה של 30 ק''ג אל תוך כותלי בית החולים מצבה היה קשה ביותר. היא שכבה לה מפוחדת וחיוורת כצבע הקירות כאשר אינפוזיה מחוברת לה ליד ומכשיר הזונדה מושחל באכזריות לאפה. הסבא של המחלקה היה במשמרת וכמו סופרמן רק בגרסת המציאות, הציל אותה מהפחדים של עצמה. הוא לא נתן לה תרופה והלך, הוא גם לא התעלם, כמו שהרבה רופאים ואחים בבתי חולים עושים, הוא נתן לה יחס, מילה טובה, הרגיע ששם לא יזיקו לה וירצו רק בטובתה.

הוא לא זז ממנה עד שלא חייכה אליו והבטיחה שתשתדל, שתנסה, שתאמין בעצמה עד שלבסוף היא החלימה והשתחררה מבית החולים, מלווה בתחושות  מעורבות של שמחה וגאווה בעצמה לצד עצב על הפרידה מבית החולים ששימש לה בית בשנה האחרונה, מהחברות שהכירה בו, ובעיקר מסבא שלי שהפך גם לסבא שלה.

זה קצת צובט בלב שסבא שלי שאמור להיות רק שלי הוא גם סבא של הרבה ילדים ובני נוער אחרים יחד עם זאת, באה הגאווה האינסופית  ותחושת הסגידה כלפי הבן האדם שהוא, שזכיתי שיהיה סבא שלי.

הוא מקבל על בסיס יומיומי מכתבי הוקרה מהחולים, יכולות הקריאה שלו בעברית הן לא בשיאן, אז הוא מבקש ממני לקרוא בשבילו. האותיות הצבעוניות והציורים של הלבבות, והמילים, המילים האלה הן חלומן של כל אדם שנותן מעצמו את כולו וכל מה שהוא יכול לתת  ומאמין במשפט "ואהבת לרעך כמוך" יותר מכל מה שכסף יוכל אי פעם לקנות .

קבלת האחר

כתבתה של נוי שירי כתבים צעירים תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד.

שמעתם פעם על בית עובד? לא? ועל המרכז הישראלי לכלבי נחייה? נשמע יותר מוכר?
אם לא אז אתם לא היחידים, למען האמת עד לפני כמה שנים גם אני לא ואז יחד עם משפחתי השתתפתי בתוכנית של משפחות אומנות לכלבי נחייה עתידיים.

אבל אני לא פה כדי לדבר על עצמי, אלא לספר לכם על המקום החשוב בזה שנקרא המרכז הישראלי לכלבי נחייה ולה הוא כל כך חשוב, לא כי הוא רווחי ולא כי הוא מפתח מקומות עבודה אלא כי הוא עוזר לאנשים שהמזל לא האיר להם פנים, אנשים עיוורים שכלבי הנחייה הם הדרך שלהם לראות את העולם.

אבל כלבים לא נולדים ככלבי נחייה ולא כל הכלבים מתאימים להיות כלבי נחייה ואם לא ידעתם יש גיל מסוים בו אפשר להתחיל לאמן את הכלבים ועד אז מוסרים אותם למשפחות אומנות למשך שנה עד שנה וחצי וזאת מכמה סיבות, קודם כל אין באפשרותם להחזיק כמות כה רבה של כלבים ולזמן כה ארוך ולתת להם טיפול ראוי ואידאלי והם רוצים להעניק להם את התנאים המקסימליים ולכן מוסרים אותם למשפחות שיטפלו בהם ויעניקו להם תנאים טובים.
כמו כן, הם רוצים שהכלבים יתרגלו לרעשים, לכבישים, למדרכות, לאנשים ולסביבה בה הם יחיו ויבלו את שארית חייהם ביחד עם העיוור שאותו ילוו, דבר שאם הם היו מטפלים בהם בכלובים לא היו יכולים להשיג.

בתום השנה הזו הם מוחזרים למרכז בבית עובד ומתחילים תהליך אימון מפרח וקשה, הכלבים שעוברים את התהליך ממשיכים לתהליך נוסף, תהליך ההתאמה לעיוור שגם הוא מסובך ועד שהוא מניב את פרותיו לוקח זמן כי צריכה להיות התאמה מלאה בין הכלב לעיוור וגם כשנגמר תהליך ההתאמה תפקידו של המרכז לא נגמר.

העיוור מלווה בתחילת דרכו עם הכלב החדש על ידי עובדים מנוסים שמגיעים איתם עד לביתם, עוזרים להם ומוודאים שהם מצליחים להתאקלם.

מעבר לכך שעבודתם של אנשי המרכז הישראלי לכלבי נחייה היא עבודת קודש שעוזרת לתורמת לשונים מהם רוב האנשים במרכז הם מתנדבים שבאים לתרום ולעזור לכאלה שמזלם לא שפר להם.

כלבי הנחייה הם העיניים של העיוור וזה הרבה מעבר לסתם משפט, זו עובדה!
כלבי הנחייה מעלים את רמת החיים של העיוורים ואת הנוחיות שלהם וממלא את החלל שהשאירו העיניים שאבדו להם.

העיוורים צריכים את עזרתנו ועלינו להעניק להם אותה.

אך למרות זאת, באופן לא מפתיע אנחנו ממשיכים להקשות על העיוורים. והנה דוגמה אחת מני רבות, בכל יום מספר לא מבוטל של עיוורים נתקלים בקשיים להיכנס למקומות ציבוריים עם כלבי הנחייה, אפילו העלייה לאוטובוס מותנת בהסברים ארוכים והצגת תעודות, מה שלנו נראה כל כך טריוויאלי ופשוט, הרצון הזה להגיע למקום חפצנו במהירות המינימאלית ובקלות המקסימאלית מבחינתם קשורה במאמץ פיזי ונפשי מסובך שלפעמים עדיף פשוט לוותר עליו ולהישאר בבית.

למה הם צריכים לסבול כל כך? האם הם לא סובלים מספיק גם מבלי שאנחנו נקשה עליהם?

לסיום, אני חושבת שעל כל אחראי הביטחון במקומות הציבוריים ועל חברות האוטובוסים להנחות את עובדיהם להקל על העיוורים בכניסה למקומות ציבוריים או בנסיעה בתחבורה ציבורית.

נוחותם של העיוורים תלוי בנו וקשה להם גם ללא עזרתנו אז אם כל אחד יתרום את חלקו ויעזור לעיוור שנתקל בבעיה, בכניסה למקומות ציבוריים או בעלייה לתחבורה ציבורית, נוכל לעזור לעיוורים להשתלב בחברה. 

אור לחינוך - העמותה לקידום מצויינות : כל מה שרציתם לדעת עליה

כתבתו של אריאל צבי בן שלמה כתבים צעירים תלמיד כיתה י', מקיף א', אשדוד.

ואהבת לרעך כמוך''- זהו כלל חשוב בתורה, כך אמר רבי עקיבא. למה בדיוק התכוון רבי עקיבא כשהדגיש משפט זה וקבע אותו בתרבות היהודית ? פעולותיה של עמותת 'אור לחינוך' שבראשותה עומד המשפטן ליאור לפיד, שמכהן כמנכ''ל העמותה ולצידו צוות מקוצועי ומיומן שכולל בין היתר את מנהלת סניף אשדוד, נגה רז, עוזרים לנו להבין את המשפט הזה בצורה הטובה ביותר.

כיצד התחיל פרויקט אור לחינוך?

מנכ"ל עמותת אור לחינוך ליאור לפיד יזם לפני כ 10 שנים פרויקט בשם ''אח בוגר'' באשדוד כשהיה תלמיד תיכון בכיתה יא'. מטרת הפרויקט היא לעודד את ערך המעורבות החברתית בקרב התלמידים (החונכים) הבוגרים ע''י תרומתם לחניכים הצעירם תלמידי בתי ספר יסודיים בכיתות ו' לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם ולבטא את כישרונם בצורה הטובה ביותר, למען הקלה על עבודתם המסורה של המורים בחינוך הילדים.

מהי ההרגשה שלקחת חלק פעיל בניהולה של עמותת אור לחינוך ואיפה לדעתך מתבטא המשפט ''ואהבת לרעך כמוך''?  

ראש סניף אור לחינוך באשדוד נגה רז אשדוד מספרת שהיא נמצאת כאן בהתנדבות ושתפקידם של החונכים הבוגרים לשמש מודל לחיקוי לחניכים הצעירים.
נוסף לכך המשפט משקף בצורה הטובה ביותר את העמותה כי:
.החונכים נותנים מעצמם לחניכים.
את החלק של ההתנדבות בקבוצות זאת אומרת שגם החונכים וגם החניכים פעילים ונותנים מעצמם לקהילה.
מנכ"ל אור לחינוך ליאור לפיד מוסיף ואומר שעבודתו כמנהל העמותה מגוונת מאוד ובמסגרת תפקידו משגיח שהכל עובד כשורה.
לדבריו, הדרך הטובה ביותר להבין איפה מתקשר המשפט ''ואהבת לרעך כמוך''   היא לפרק את המשפט ע''י זה שגם החונכים וגם החניכים מזהים את כישוריהם המיוחדים וכל אחד נותן מעצמו וכל אחד מקבל.

באילו מקומות בארץ פועלת העמותה והאם קיימת השאיפה להרחבת אופקיה של העמותה? 

העמותה פועלת באזור דרום הארץ, גם ליאור לפיד וגם נגה רז מסכמים ואומרים שאכן קיימת שאיפה להרחבת גבולותיה של העמותה כך שתפעל בכל הארץ ושתוכל לעזור לכמה שיותר ילדים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.

בשבילם ולמענם

כתבתה של רעות רוזנברג כתבים צעירים תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד.

קולות צחוק וצבעים. צעצועים וטושים בכל פינה. למבקר ממבט ראשון המקום היה נראה באי-סדר, אבל אז- במבט שני, שלישי, הייתם רואים את הנערים. בדרך כלל, מתייחסים אליהם קצת שונה. אבל במקום הזה, יש שמחה, צחוק ומשחקים. פה כולם שווים. ברוכים הבאים לאקי"ם.

אקי"ם- אגודה לאומית לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית. ארגון חסר רווח שמטרתו לעזור לילדים בכל הגילאים עם מוגבלויות. המתנדבים משחקים איתם, מדברים ומעבירים זמן בכיף.

כיתה אחת באשדוד החליטה שהיא רוצה להיות חלק מזה. כיתה ט'4, מחוננים ממקיף ג' החליטו כולם פה אחד להתנדב לאקי"ם, בזמנם החופשי. בזמן שבני נוער טיפוסיים יושבים בביתם בפייסבוק או מול הטלוויזיה, הם מעבירים את זמנם בהתנדבות.

"אני מרגיש סיפוק לעבוד עם ילדים", אומר אלעד גיטלמכר, התלמיד שהציע את הרעיון להתנדב באקי"ם. "אני מאוד נהנה לתרום לחברה, ואני לא מרגיש כאילו אני מבזבז את הזמן, כמו שאחרים שלא מתנדבים אומרים. בהתחלה זה היה קשה להתאקלם עם הילדים, אבל ככל שהזמן עובר מתרגלים ומתחילים לאהוב להיות שם ואת הילדים".

ככל שראיינתי יותר מתלמידי הכיתה, ומתנדבים נוספים במקום, היה לי ברור שהאנשים שם מרגישים בבית. הם משחקים, ובחגים יש השקעה משני הצדדים. אחד המתנדבים שאוהב לאפות, אפה סופגניות לכולם. ומהצד השני, ילדי המקום קישטו את הבניין בקישוטים פרי ידיהם.

יפה לראות את הקשר שנוצר בין המתנדבים וילדי אקי"ם, ונחמד לדעת שגם בדור שלנו, יש נערים התורמים לקהילה.

"מה שאני רוצה זה חיים נורמאלים כמו כולם.."

כתבתה של דיאנה קוקואשווילי כתבים צעירים תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד.

 דמיינו שנושר לכם השיער. אתם קמים בבוקר ומבחינים בקרחות קטנות, שכל יום גדלות וגדלות עד שיום אחד כבר לא נשאר כלום ממש קרחת, הראש חלק לחלוטין.

אתם מסתכלים במראה ואתם לא אוהבים את מה שאתם רואים, אתם לא אוהבים את המראה החדש שלכם, לעולם לא הערכתם עד עכשיו את היופי בשיער שלכם ופתאום אתם מרגישים פגועים, אתם מרגישים חשופים, מבינים עד כמה הוא חשוב לכם . 

" להעניק מעצמך, מגופך ממש " עמותת 'זכרון מנחם' באשדוד אוספת תרומות שיער כלה שנה עבורי יצור פאות לילדים חולי סרטן.

הפאה בשבילם היא תחושת שחרור, אפשרות לצאת בלי להיות מסומנים. והשיער שלך? הוא יצמח, ארוך ויפה כמו תמיד!
עמותת "זיכרון מנחם" שתומכת בילדים חולי סרטן פירסמה בתקשורת את הקמפיין שלה ובה משתתפת עמית תמר בת ה- 12 שנאבקת בסרטן בפעם החמישית, אך היא לא מבקשת את השיער בשבילה אלא בשביל חברותיה החולות.

 הסרטן תקף את עמית בפעם הראשונה בהיותה בת חמש בלבד. היא מספרת כי בשל גילה הצעיר איבוד השיער לא ממש הפריע לה : "אז לא הבנתי מה זה אומר להיות בלי שיער. עכשיו, כשגדלתי, לא אכפת לי מה אנשים אומרים ואין לי צורך בפיאה אבל עם זאת חשוב לי לעזור לילדות חולות שכן רוצות שהיה להן שיער על הראש". 

המוני אנשים תורמים מידי יום ויום את שיערם, חלקו הופך לפאה וחלקו נמכר והכסף משמש את חולי הסרטן. בחודש האחרון אף הגיעו תחנות התרמה למקיפים רבים באשדוד ובהפסקות ניתנה לילדים הזכות לקחת חלק במצווה הענקית הזו . 

עמותת "זיכרון מנחם" מקיימת בכל יום ויום את המצווה שעליה מתבססת כל היהדות שלנו " ואהבת לרעך כמוך", לא הרבה יודעים אך המשפט נאמר על ידי רבי עקיבא, שבעצם הפך את המשפט של רבי הילל-  "מה ששנוא עלייך על תעשה לחברך", שנאמר לגר, כאשר ביקש להתגייר בתנאי שיביאו לו משפט אחד בלבד שמסכם את כל התורה,רבי עקיבא לקח את המשפט ואמר שזהו הכלל הגדול בתורה. מה זה אומר "ואהבת לרעך כמוך " – המשפט אומר שעלייך לא רק לכבד, את השונה ממך , מישהו שהוא לא אתה, אלא ברמה גבוהה יותר, עלייך לאהוב אותו ! 

בספר ויקרא מופיעה המצווה לראשונה, והיא הפכה לאחת המצוות הגדולות והחשובות ביהדות ובאנשות כולה, היא משליכה על כל בני האדם לכבד ולאהוב את האדם האחר, היא הופכת את החברה לחברה תקינה יותר וממנהגם נגזרות כל המצוות האחרות ביהדות.
הילדים שמקבלים, בסופו של תהליך ארוך את הפאה שהכינו, מלאים בשמחה, מרגישים נאהבים, מרגישים שאי שם יש אנשים שאכפת להם מהם, הם מרגישים חלק ממשהו גדול, כמו כולם . 

גאווה לאשדוד

כתבתו של שלומי מלול כתבים מתקדמים תלמיד כיתה י"א, מקיף ג', אשדוד.

הומואים , לסביות  וכל מה שביניהם נהרו מתל אביבי הצבעונית אל אשדוד-  עיר ששליש ממנה בעלת צביון דתי –חרדי- ,והפכו אותה לליברלית ביותר, תוך כדי אירוח הגאים והגאות מכל רחבי הארץ.

בקיץ האחרון אשדוד נצבע בשישה צבעים : אדום, כתום , צהוב , ירוק , כחול וסגול . לראשונה

בהיסטוריית עיר הנמל של ישראל התקיים מצעד הגאווה- מצעד של קהילת ההומו-לסבי בישראל.  כן ,ממש כאן  באשדוד .

מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בומציינים לסביות, הומואים, טרנסג'נדריםוביסקסואלים את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות, וומכריזים על גאוותם בזהותם המינית השונה. 

המצעד אורגן על ידי נערים שהם תושבי אשדוד וחברים בקהילה הגאה.

מבין המארגנות -  ויה פרדקין (18), מפיקה את המצעד "כדי שהמצב ישתנה, והמצעדים יראו לציבור האשדודי שאנחנו לא נמצאים רק במרכז הארץ".

היא רואה חשיבות גדולה בקיום המצעד גם כלפי הקהילה עצמה, ומקווה כי המצעדים לא רק יגרמו לאנשים מחוץ לקהילה להיפתח ולהבין, אלא גם לאנשים המשתייכים אליה.

"זה ידרבן אותם לצאת מהארון ולהתגאות במי שהם, זה יגרום להם להבין שהם לא לבד ושתמיד יש פה אשדודי או אשדודית שיוכלו לתמוך בהם ולהזדהות איתם", היא סיפרה.

מתי בפעם האחרונה הסתכלנו על בן אדם ואהבנו אותו? מתי נדע ונבין שישנם בעלי עדיפויות ומשיכה שונה? כנראה שלא היום  וגם לא מחר .

בעולם, כמו גם באשדוד , כמו לכל דבר ישנם מתנגדים . אנשים שהרעיון לא קסם להם , לא הלהיב אותם , ואולי זו סתם גישה מהבית – יוצאים כנגד הרעיון בהפגנות ברחובות . וכאמור , באשדוד היו מפגינים  – והרבה.

 למעלה ממאות אנשים יצאו לרחובות להפגנה בטענה שהם רוצים לשמור על טוהר העיר – שחלילה לא תהפוך לתל אביב מספר שניים , ותאבד מיוקרתה.

ונחזור לתמונה האופטימית לפיו מצעד נחל הצלחה רבה . בסיומו של המצעד , כל הצועדים התנקזו לחוף הקשתות ושם החלה המסיבה  הגדולה.  

המארגנים היו מותשים- עייפים אך מרוצים . זהו צעד קטן לאדם השונה , אבל גם זה, חצי יום המוקדש לאדם השונה– התחלה טובה למשהו גדול .

אש הוא חמור מסוכן

כתבתה של גילי פלדמן כתבים מתקדמים תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

ב-19 בנובמבר פרצה שריפה בקומה העשירית ברחוב 'החלוצים' באשדוד.

לא דווח על נפגעים, אך כמובן שהמקום ניזוק.

לאחר האירוע הקשה, עלה במוחי רעיון: לכתוב על זה כתבה.

אבל לא בהכרח על המקרה עצמו ובמה שקרה בו, אלא על החשיבות של חיי אדם ועד כמה צריכים להיות מוכנים לדבר כזה.

מאורע זה יכול חס וחלילה לקרות כל אחד מאתנו, בין אם אנחנו בביתנו אם בין אם אנחנו בחוץ.

לכן, אנו צריכים להיות אחראים ולשים לב ששמנו את כל הדברים במקומם הנחוץ וכיבינו את הגז.

חייו של אדם נתונים לידינו, ואנו צריכים לשמור על עצמנו ולדעת איך לנהוג בכל רגע ורגע.

גם צפייה מרחוק גרמה לי לצמרמורת בגוף.

החדר היחיד שהיה נראה לעיניי התמלא בעשן שחור וסמיך, שמילא את החלל ובישר רעות.

אימא שלי ואני מיהרנו להתקשר למכבי האש, אך למזלנו נוכחנו לדעת שכבר הודיעו להם על המאורע והם היו בדרכם.

בינתיים, דיירים סקרנים ומפוחדים ירדו במהירות למטה וצפו במתרחש, בעוד העשן המשיך לגדול- והחדר נעלם למול עיניי.

אי אפשר לתאר מה עובר וקורה בגוף באותם רגעים מחרידים גם אם אתה לא נמצא במקום עצמו, אתה לא יכול שלא לחשוב מה יקרה אם השריפה תתקלח עוד יותר ותגיע למעלית ולשאר הקומות, מה אם הדיירים עצמם נמצאים בביתם ולא יכולים לצאת?

לאחר כרבע שעה מופיעה הסירנה המיוחלת ואנו רואות את מכבי האש יוצאים עם מטפים וממהרים לכיוון הבית. לאחר שהם נכנסים לדירה, אנו רואים איך בהדרגתיות העשן מתחיל לרדת וניתן שוב לראות את החדר.

גם מרחוק ניתן היה לראות שהמצב של הדירה היה נוראי: הקירות הושחרו, הווילונות לא נראו יותר לעין ורק הפנסים הם היחידים שנראו באפילה.

קולות של שכנים מפוחדים עלו מהבניינים הסמוכים, וכולם הפנו את מבטם לעבר היציאה המיוחלת של מכבי האש מהמרפסת לכווננו.

לאחר כמה דקות הם יצאו עם המטפים,ראשיהם מורמים אך מבטם רציני.

מחנו להם כפיים והודענו להם על עבודתם הנהדרת, נשמנו סוף סוך לרווחה כשדווח שאין נפגעים וכולם בסדר גמור אך המקום עצמו לא נראה כי יחזור למיטבו בזמן הקרוב.

אחד הלקחים שאני לוקחת מהיום הזה הוא שתמיד להיות מוכנים ואחראים,לדעת איך להתנהג ומה לעשות בכל מצב. אני מודה למכבי האש על עבודתם הנפלאה ומקווה שדבר כזה לא יקרה שוב. 

העשן השחור,רגעים לפני כניסת מכבי האש לדירה.

                            היציאה המיוחלת של מכבי האש לכיוון המרפסת,התחלת התבהרות העשן.