כתבתה של ספיר זך, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד.
האם אפשר לשפוט אב שעזר לביתו הסובלת למות בכבוד? מדוע במדינת ישראל
ישנם חוקים שלא נותנים מענה לאנשים מסוימים באוכלוסייה, עד כדי מצב כזה? מדוע
היינו צריכים להגיע למצב של אובדן שני אנשים שתרמו רבות למערכת החינוך ומערכת
הרפואה בישראל כדי להעלות שוב לדיון את נושא המתת החסד בישראל?
כל השאלות האלה התרוצצו לי בראש בלי מנוחה כששמעתי לראשונה על קרן
שטלריד ז"ל, חולת סרטן סופנית, שהתייאשה מכאביה וביקשה מאביה הרופא,
ד"ר מרדכי שטלריד ז"ל, לבצע בה המתת חסד ולאחר מכן שם קץ לחיו כי לא
יכל לשאת את האחריות על המתתה.
נפלה בחלקי הזכות להכיר את קרן. אבי עובד במפעל "אגן
כימיקלים" שנמצא בשיתוף עם העירייה ובחופש הגדול שובצתי לעבוד בסיוע ניירת במשרד
מנהל החינוך בעיריית אשדוד. שם פגשתי לראשונה את קרן - אישה מדהימה, מוכשרת ואחת
שתרמה רבות למערכת החינוך באשדוד. מאוחר יותר התגלה לי שנוסף על עבודתה השופעת
כרכזת מעורבות חברתית עירונית, היא מנהלת גם את הפרויקט "כתבים צעירים"
שאני לוקחת בו חלק במסגרת שעות ההתנדבות של תלמידים בכיתה י'.
בתקופה בה זכיתי
לעבוד לצידה לא ידעתי על מחלתה, היא
התלוננה מדי פעם על כאבים והייתה נראית תשושה אך מעולם לא שיערתי שזה המצב. היא
תמיד הייתה מחייכת, פועלת בכל שעות היום ביצירת קשר בין מקיפי אשדוד למעורבות
החברתית וביום שגיליתי שהיא מנהלת את פרויקט "כתבים צעירים" (בו רציתי
להתנדב באותו זמן) היא ערכה לי ראיון יחד עם עמיתיה, מתן צורי כתב 'ידיעות אחרונות'
ונטע לב מנהל פורטל החינוך העירוני באשדוד. באותו הרגע קרן הגשימה לי חלום: להיות
כתבת צעירה. אך מעולם לא שיערתי שאחת מכתבותיי הראשונות בפרויקט תהיה על מותה
הטראגי.
אם אין די בכאב העמוק שהרגשתי כששמעתי על מחלתה ומותה, התברר לי כי
אמי, אחות בבית החולים קפלן ברחובות, הכירה את אביה של קרן, ד"ר מרדכי
שטלריד, שלפי דבריה של אמי היה רופא נהדר, מסור ואהוב. באותו רגע חשבתי על פלאי
הגנטיקה שכן כל התכונות הללו עברו גם לביתו שתרומתה הייתה עצומה לעיר אשדוד. גם
אחי ואחותי זכו להכיר את קרן (ז"ל) בפרויקטים שהשתתפו בהם בעיריית אשדוד,
הכאב שחשנו היה עצום.
לאחר שעיכלתי את המקרה הטראגי שאלתי מדוע לא התבצעה בה המתת חסד בבית
בחולים כראוי והיה נחסך מהאב כאב גדול של החיים בלי ביתו בתחושה שהוא זה שהרג אותה
(אם לא די בכך שהיה מואשם ומוכנס לכלא בגין מעשה אנושי זה). אז התברר לי כי אין
חוק בישראל שמאפשר המתת חסד לחולה סופני. למעשה חל איסור בהמתת חסד אלא אם ידוע
שלחולה נשאר פרק זמן קצר מאוד לחייו וניתן למנוע את סבלו. במקרה של קרן שטלריד
ז"ל לא ניתן היה לקבוע את פרק הזמן שנותר לה. לצערנו היא יכלה לחיות שנים
בצלה של המחלה הקשה מבלי לדעת מתי יגיע הקץ.
כנראה שהדיון על המתת חסד בישראל שב לשיח הציבורי, אך מי ישיב לנו את
שני הקורבנות שאבדו בשל איסור חוק זה? שני קורבנות שתרומתם לזולת גדולה משנוכל
להבין? אף אחד.
ואני תוהה, נצטרך לאבד עוד רבים ולהילחם עוד הרבה כדי שיאשרו חוק
המותיר המתת חסד בישראל? אין החולים סובלים דיו מכדי להתעסק
בעניינים משפטיים בשעותיהם הקשות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה