סרט מהחיים

כתבתו של איגנסיו ברנבאום, תלמיד כיתה י', מקיף ו', אשדוד.

השבוע, בבית ספרי מקיף ו', במגמת תקשורת (שבה לומדים על טלוויזיה, חדשות וגם על קולנוע) הטילו עליי לעשות עבודה שנקראת "נדבר גוליוית". למעשה, מדובר בעבודה על דבר שקרה לעצמי בעבר או על דבר שאני אוהב מאוד ושאני קשור אליו במהלך חיי.

העבודה בשלב הראשון הוא הסיפור עצמו (כאמור, משהו שאהבתי או משהו שקרה לי בעבר), אחר כך בשלב השני עליי לבחור איזה מוזיקה שאני רוצה, כי בסופו של דבר הסיפור יהפוך לקליפ\סרט קצר שבו יהיו תמונות שקשורות לנושא וגם מוזיקה שתלווה את הסרט.

באופן אישי, כשאמרו לי על העבודה אני הרגשתי במבוי סתום כי לא הרגשתי עדיין שאני יכול לחלוק דברים אישיים שלי עם חבריי לכיתה.אך המחשבה הזאת עברה בסופו של דבר, והחלטתי לבסוף שאני עושה עבודה על נושא שמלווה אותי בחיים והוא מכוניות.

את "האהבה" כנראה ירשתי מאבא שלי, ואני מקווה שהסרט יצא לי בסופו של דבר טוב עד טוב מאוד.

תגובות חבריי לכיתה על העבודה היו באותה דעה במובן מסוים. אחד התלמידים הגיב "זאת עבודה מעניינת, מרתקת, עמוקה, מלמדת על הרגשות בלבך, וזה עוזר כדי להכיר את עצמך יותר טוב".

עוד תלמיד בשם ברק פרץ, סיפר: "אני חושב שזאת עבודה חינוכית, מגלה דברים חדשים שלא ידענו על עצמנו". 

משך העבודה בערך חודש וחצי. לאחר מכן הסרט יהיה מוכן ויהיה גם אפשר לגלות דברים על חבריי לכיתה, וגם על עצמי.

צה"ל כבר בפתח

כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

כמידי שנה עולים ומטפסים כיתה ועוד כיתה, עד שמגיעים לכיתה י"א ואיתה מגיע צו ראשון לצה"ל.
הלחץ בעקבות הצו הראשון והלחץ מהתמודדות - גדולים! אנחנו בסך הכל ילדים בגיל הטיפש-עשרה שעדיין לא החליטו מה ילבשו למחר. אז להחליט לאן להתגייס מעכשיו?!

אז מה נעשה? אנו תלויים באוויר ולא יודעים לאן נפנה, כיצד נגיב, האם ללכת בעקבות בחירות החברים, או לפי הלב שלך, או אך ורק לפי נתוני הפרופיל?

לשם כך בכל שנה מגיע אלינו, לכיתות י"א, ניידת לשכת הגיוס. מגיעים: דוברי צה"ל, אנשי קבע, או בוגרים שגם הם פשוט עברו את התהליך הזה של קבלת ההחלטה הגורלית. מתקיים יום פעילות לתלמידים ובו מדברים על החשיבות לקבלת תפקיד משמעותי בצבא, על תרומתו לקהילה וכמובן על השפעת השירות כלפי העתיד שלנו.

תומר, חייל משוחרר, בוגר בית הספר באשדוד, סיפר ביום הפעילות: "אני עוד זוכר את היום ההוא לפני 5 שנים, הייתי בכיתה י"א וכמו כולם רציתי ללכת לקרבי. לא יודע למה, בטח בגלל הרצון ללכת עם הזרם.
אבל במבט לאחור היום הזה שינה את התפיסה שלי והחלטתי לקחת את מה שמתאים לי ולא "להיכבל" בידי חברי, אבל בכל זאת לשרת שירות משמעותי וחיוני למדינה - הלכתי לצנחנים".

במסגרת יום הפעילות הזה ישנם ראיונות אישיים לקבלת כיוון כלשהו בהחלטות שצפונות בעתיד. מתקיימת גם הרצאה מפיו של אלוף בצה"ל ובו הוא מציין את כל היתרונות של שירות בצה"ל ובכלל של השתלבות נכונה בחברה הישראלית.

ניידת לשכת הגיוס

הרחבת בגרות: החלטה גורלית?

כתבתו של איגנסיו ברנאום, תלמיד כיתה י', מקיף ו', אשדוד.

כשמגיעים לתיכון, כלומר לכיתות י', י"א, י"ב, צריכים לבחור אילו מקצועות להרחיב ל-5 יחידות לימוד.
הבחירה כמובן ניתנת בידי התלמיד, אבל שכזאת שנראית לכאורה כהחלטה פשוטה, היא לא ממש כך אלא להפך, יש לה כמה השלכות. למשל במקיף שלי, בכיתה שלי, בוחרים מקצוע אחד להרחיב בשונה מכיתות אחרות, זאת מכיוון שכיתת תקשורת, כלומר המקצוע תקשורת, כבר אני מרחיב ל-5 יחידות. כאמור נותר לי עוד מקצוע אחד להרחיב למעט ממתמטיקה ואנגלית מן הסתם.

ההחלטה לאיזה מקצוע להרחיב מתוך שלל מקצועות אפשריים להרחבה די קשה, מכיוון שבהחלטות כאלו צריכים לחשוב על העתיד. אני למשל בתחילת השנה חשבתי לעצמי להרחיב ל-5 יחידות את המקצוע גאוגרפיה משתי סיבות: הראשונה מכיוון שזאת אחד מהבגרויות שרוב התלמידים שבוחרים את המקצוע הזה עוברים בציונים גבוהים, והסיבה השנייה מכיוון שאני מרחיב כבר את המקצוע שאני רוצה לעתיד (כלומר תקשורת), וכבר לא היה לי משנה איזה מקצוע להרחיב.

היום שאני וכיתתי כבר באמצע השנה, אני כבר מתחיל לחשוב אחרת על איזה מקצוע להרחיב, כלומר איזה מקצוע יכול לעזור לי בעתיד, ולא איזה מקצוע יהיה לי קל יותר ללמוד אותו ולעבור אותו.

בזמן הזה של השנה, מתחיל מן "מסע פרסום" של המורים כדי שהתלמידים יבחרו במקצוע שלהם כדי להרחיבו. למשל, אחת מהמורות בכל שיעור אומרת: "השנה אנו נפגשים מעט פעמים בגלל שעות מערכת, אך אני מאמינה שבשנה הבאה רוב התלמידים יבחרו במקצוע הזה ואנו ניפגש הרבה פעמים". מורה אחרת אמרה: "אני עוזרת לחמישה או שישה תלמידים באופן פרטני בשיעור, וכך זה נראה גם בכיתה שמי שמרחיב 5 יחידות ותמיד התלמידים שלי שם יוצאים עם ציונים מעל לממוצע הארצי, אני אומרת את זה לכם כחומר למחשבה".

החלטות לא תמיד פשוטות וקלות, תמיד בתוכה מכלילות יתרונות וחסרונות. כשאני חושב על כל זה אני מגיע למסקנה או להחלטה יותר נכון, אני מחליט להרחיב את המקצוע שאני יודע שזה יועיל לי בעתיד. אז אני כבר בחרתי את מה שרציתי, אז בהצלחה בכל מה שתבחרו, והעיקר שזו לא תהיה החלטה כה גורלית.

מתנת חיים

כתבתה של תמר בצקשווילי, תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

ב-20 בינואר, שכבה י' מבית הספר מקיף ג' קיימה יומיים של סדנאות של מגן דוד אדום.

לכל כיתה נכנס חובש צבאי, ולימד אותנו על עזרה ראשונה.

כל אחד מילדי הכיתה רכן מעל הבובה שעליה מתאמנים וביצע בה את כל שלבי החייאה. למדנו על העקרונות ועל המותרות והאיסורים. כמו למשל, אסור לנו להכריז על מוות בשום אופן, רק לרופא מותר, ושעלינו לעשות הכל אם ביכולותינו כדי להציל את האדם. לאחר מכאן למדנו על חבישות, סוגי חבישות, ואיך חובשים וסוגי קשירה: קשר 'דגל אנגליה', חוסם עורקים הולנדי ורוסי, למדנו איפה מותר ואסור לחבוש. 

לאחר מכאן למדנו על מקרי תאונות דרכים, כלומר איך חובשים אדם פצוע בזירת פיגוע או תאונת דרכים. בתום יומיים של לימודים נערך מבחן אמריקאי על מה שלמדנו. לאחר בדיקת המבחנים קיבלנו תעודות שמוכיחות לפי החוק שאנחנו יודעים להחיות אנשים. הטקס של קבלת התעודות היה מרגש ומעורר גאווה. המדריך שלנו, מתן כהן, היה מדהים וחכם ולימד אותי משהו חשוב מאוד: לשמור על קור רוח ולפעול לפי ההנחיות.

בקורס למדתי הרבה על ערך החיים, ושכל פעולה קטנה שאני אעשה וההשתדלות שלי תוכל להחזיר אדם לחיים. אני חושבת שהבנתי את מהות הקורס: לתת חיים בחזרה, זו המתנה הכי טובה שבן אדם יכול לקבל ובן אדם יכול לתת.

חברינו הגרמנים

כתבתה של ספיר זך, תלמידת כיתה י', מקיף ז', אשדוד.

השואה היא הפצע הפתוח של העם היהודי, פצע שאולי לעולם לא יגליד. האם אי פעם יוכלו להתחזק הקשרים בין גרמניה לישראל? האם העבר הקשה הוא זה שיביא לשיתוף פעולה בין שתי מדינות נאורות ומערביות? 

משלחת חילופי נוער מישראל ומגרמניה ניסו לאחד כוחות למען מטרה אחת: הכרה בשואה וניסיון לחזק את הקשר בין גרמניה לישראל.

הייתי בכיתה ט' כשהמורה שלי לעברית, שהיא הרכזת הפדגוגית בבית ספרנו (מקיף ז'), חשפה בפני הכיתה שלי פרויקט של חילופי נוער בין תלמידים מישראל לתלמידים מגרמניה, שבבסיסו אחווה ואחדות, למרות העבר הקשה והבלתי נשכח בין המדינות. הפרטים אליהם נחשפתי היו מעטים מאד.

הודיעו לי שבית ספר ביער השחור, מהעיר פרייבורג, מעוניין ליצור קשר עם בית הספר שלנו ושאם התקשורת בין השניים תצליח באוקטובר 2012 משלחת של נערים מהשכבה שלי יצאו לגרמניה. לא ידעתי אז כמה זה דורש ממני, מה בדיוק מטרת חילופי הנוער. אבל מה שכן ידעתי הוא שלא משנה מה, אני רוצה להיות חלק מהמשלחת החשובה הזאת לגרמניה כשאהיה בכיתה י' בשנה הבאה.

עשרות תלמידים נרשמו למשלחת. עברנו מיונים חברתיים וגם כאלו שבחנו את האנגלית שלנו, כאשר לבסוף נבחרו 17 תלמידים מהשכבה שלי לצאת למשלחת, כשאני ביניהם. עברנו סדנה של גיבושים, הכנות, תיאום ציפיות וחששות והכי חשוב נחשפנו למטרה לשמה התגייסנו: להיות שגרירים צעירים של ישראל בגרמניה, להתארח שבוע ימים בבית של גרמניה כדי לנסות לבנות קשר חזק ויציב בין גרמניה לישראל שיתחיל מהדור הצעיר.

ב-27.10.12 יצאנו לגרמניה, מלבד החוויות המדהימות שעברנו, הנופים המרהיבים אליהם נחשפנו, והאנשים המארחים שלנו שאליהם נקשרנו, ביצענו משימה שעבורי חשובה מכל הנאה אחרת: הסברנו על מדינת ישראל בצורה הכי פשוטה, הכי נקייה, בלי פוליטיקה, עם חוויות מהשטח והכי חשוב ללא סינון של ערוצי החדשות באירופה.

הקשר בין שתי המשלחות שלנו רק התחזק דרך הפייסבוק ואמצעי התקשורת השונים כאשר ב-31.1.13 המשלחת הגרמנית הגיעה לישראל להתארח בבתים שלנו והם זכו להכיר את ארץ ישראל האמיתית מבחינתי! לא כפי שהם רואים אותה בחדשות כזירת מלחמה אלא ארץ של אנשים חמים, נופים ייחודיים, מזג אוויר מושלם ואחדות העם היהודי.

כל רגע במשלחת הזאת היה רגע שלא אשכח לעולם אך יותר מכך, ייתכן שכל רגע כזה יהפוך לבסיס קשר בריא, פורה ויציב בין גרמניה וישראל, דבר שבמשך מספר דורות בעבר היה נראה כבלתי אפשרי, רחוק מהמציאות ובלתי נתפס.

מהפן האישי של החוויה, זכיתי להכיר נופים מיוחדים ומדהימים ביופיים גם בגרמניה וגם בישראל, זכיתי בחברים נוספים מהמשלחת הישראלית ומהמשלחת הגרמנית שאליהם נקשרנו מאד ואני מודה על ההזדמנות שניתנה לי לקחת חלק בפרויקט חשוב שכזה ועל החוויה המדהימה של פעם בחיים, של להיות שגרירים צעירים.

העתיד כבר כאן

כתבתה של תמר בצקשווילי, תלמידת כיתה י',מקיף ג', אשדוד. 

בכל שנה בחודש פברואר, בבית הספר מקיף ג', מתקיים שבוע האקדמיה. בשבוע זה הייתה חשיפה לתלמידי החטיבה העליונה ללימודים אקדמאים. בנוסף לכך התקיימו פעילויות ייחודיות כגון: הרצאות, סיורים לימודיים, סדנאות, הפסקה פעילה, תחרות "נואם לנאום", ערב צרפתית ועוד.

בהיותי בחטיבת הביניים, אני זוכרת הרבה הרצאות פושרות, שבאותה העת היוו עבורי רק "שעתיים חופשיות" כל יום לשבוע שלם, שהיה כמו "מתנת אלוהים" לי ולחברי לשכבה. אולם עכשיו רואה אני בה כמתנה מאירת דרך, מזווית שונה. אני יכולה להעיד על עצמי שהיא היוותה כמעין "נקודת מפנה".

כן, אמנם אני רק בכיתה י', אך החלו להתעורר שאלות ואני שמחה שהם הגיעו למענה. השנה היו לנו שתי הרצאות: הראשונה שנערכה בשעות הלימודים הייתה "מכוונים גבוהה" שבמסגרתה הגיע אחד מבוגרי בית הספר בשנים האחרונות וסיפר לנו על מה עבר עליו מיום סיום הלימודים. 

ההרצאה באה ממוסד בשם "כיוונים" שמסייע במתן כיוון לצעירים שמתלבטים. במהלך הרצאה הוצגו גרפים, תמונות ודרך החיים האישית של המרצה הצעיר. האירוע השני היה הרצאה של בוגרים שהגיעו לעמדות מפתח שאירע לאחר שעות הלימודים, לתלמידי שכבה י' ומספר של תלמידי י"א. באירוע ענו והציגו, את דרך חייהם מעת סיום הלימודים, עד היום: בין המשתתפים היו: מהנדס אוירונטיקה, ברוך ברנץ, ד"ר סוניה פוקס, המפקחת מטעם  משרד החינוך, חנה הקסטר, השופטת מאיה גולדשמיד, חוקרת במכון וויצמן, עדי חן. אלו בוגרים משנים עברו שהצליחו כל כך בחייהם.

לפני ההרצאה הייתי בטוחה שאני אלמד מתמטיקה, מקצועי האהוב ואשמח את הוריי, אך בהרצאה עצמה כולם נראו מבוגרים ותשושים ועלתה בראשי השאלה מה אפספס את נעורי, את הגיל הכי יפה בשביל ספרים וישיבה צפופה בחדר קטן עם אלפי מאוישים כמותי, להקשיב לתרח זקן מקטר על תורת היחסות של איינשטיין? זה שווה את זה? 

אולם במהלך ההרצאה הובהר לי שלא כך זה נראה וכי יש באקדמיה מרחבים פתוחים, אנשים צעירים ואפשר לשלב פעילויות שונות יחד שלא יפריעו לשגרת החיים, ולא יזיקו אלא יעזרו "לפרוח". רבים מהם לומדים לתואר שני, ועובדים, והקימו משפחות. 

הבנתי שאולי זה לא גרוע. הגעתי למסקנה ששווה לעבוד קשה, אולי קצת קשה, עכשיו אבל זה משתלם. 

הם האירו את דרכי ונתנו לי כיוון וענו על שאלותיי, שהרחיבו את תפיסתי על מה שילך בחיי בקרוב. 

שבוע האקדמיה הוא שבוע חשוב והכרחי. אמנם בראשית דרכנו בחטיבת הביניים הוא קצת פושר וחסר משמעות אך כעת בזכותו, העתיד שכולם מדברים עליו נראה לי הרבה יותר ברור.