קבלת האחר

כתבתה של נוי שירי כתבים צעירים תלמידת כיתה ט', מקיף ג', אשדוד.

שמעתם פעם על בית עובד? לא? ועל המרכז הישראלי לכלבי נחייה? נשמע יותר מוכר?
אם לא אז אתם לא היחידים, למען האמת עד לפני כמה שנים גם אני לא ואז יחד עם משפחתי השתתפתי בתוכנית של משפחות אומנות לכלבי נחייה עתידיים.

אבל אני לא פה כדי לדבר על עצמי, אלא לספר לכם על המקום החשוב בזה שנקרא המרכז הישראלי לכלבי נחייה ולה הוא כל כך חשוב, לא כי הוא רווחי ולא כי הוא מפתח מקומות עבודה אלא כי הוא עוזר לאנשים שהמזל לא האיר להם פנים, אנשים עיוורים שכלבי הנחייה הם הדרך שלהם לראות את העולם.

אבל כלבים לא נולדים ככלבי נחייה ולא כל הכלבים מתאימים להיות כלבי נחייה ואם לא ידעתם יש גיל מסוים בו אפשר להתחיל לאמן את הכלבים ועד אז מוסרים אותם למשפחות אומנות למשך שנה עד שנה וחצי וזאת מכמה סיבות, קודם כל אין באפשרותם להחזיק כמות כה רבה של כלבים ולזמן כה ארוך ולתת להם טיפול ראוי ואידאלי והם רוצים להעניק להם את התנאים המקסימליים ולכן מוסרים אותם למשפחות שיטפלו בהם ויעניקו להם תנאים טובים.
כמו כן, הם רוצים שהכלבים יתרגלו לרעשים, לכבישים, למדרכות, לאנשים ולסביבה בה הם יחיו ויבלו את שארית חייהם ביחד עם העיוור שאותו ילוו, דבר שאם הם היו מטפלים בהם בכלובים לא היו יכולים להשיג.

בתום השנה הזו הם מוחזרים למרכז בבית עובד ומתחילים תהליך אימון מפרח וקשה, הכלבים שעוברים את התהליך ממשיכים לתהליך נוסף, תהליך ההתאמה לעיוור שגם הוא מסובך ועד שהוא מניב את פרותיו לוקח זמן כי צריכה להיות התאמה מלאה בין הכלב לעיוור וגם כשנגמר תהליך ההתאמה תפקידו של המרכז לא נגמר.

העיוור מלווה בתחילת דרכו עם הכלב החדש על ידי עובדים מנוסים שמגיעים איתם עד לביתם, עוזרים להם ומוודאים שהם מצליחים להתאקלם.

מעבר לכך שעבודתם של אנשי המרכז הישראלי לכלבי נחייה היא עבודת קודש שעוזרת לתורמת לשונים מהם רוב האנשים במרכז הם מתנדבים שבאים לתרום ולעזור לכאלה שמזלם לא שפר להם.

כלבי הנחייה הם העיניים של העיוור וזה הרבה מעבר לסתם משפט, זו עובדה!
כלבי הנחייה מעלים את רמת החיים של העיוורים ואת הנוחיות שלהם וממלא את החלל שהשאירו העיניים שאבדו להם.

העיוורים צריכים את עזרתנו ועלינו להעניק להם אותה.

אך למרות זאת, באופן לא מפתיע אנחנו ממשיכים להקשות על העיוורים. והנה דוגמה אחת מני רבות, בכל יום מספר לא מבוטל של עיוורים נתקלים בקשיים להיכנס למקומות ציבוריים עם כלבי הנחייה, אפילו העלייה לאוטובוס מותנת בהסברים ארוכים והצגת תעודות, מה שלנו נראה כל כך טריוויאלי ופשוט, הרצון הזה להגיע למקום חפצנו במהירות המינימאלית ובקלות המקסימאלית מבחינתם קשורה במאמץ פיזי ונפשי מסובך שלפעמים עדיף פשוט לוותר עליו ולהישאר בבית.

למה הם צריכים לסבול כל כך? האם הם לא סובלים מספיק גם מבלי שאנחנו נקשה עליהם?

לסיום, אני חושבת שעל כל אחראי הביטחון במקומות הציבוריים ועל חברות האוטובוסים להנחות את עובדיהם להקל על העיוורים בכניסה למקומות ציבוריים או בנסיעה בתחבורה ציבורית.

נוחותם של העיוורים תלוי בנו וקשה להם גם ללא עזרתנו אז אם כל אחד יתרום את חלקו ויעזור לעיוור שנתקל בבעיה, בכניסה למקומות ציבוריים או בעלייה לתחבורה ציבורית, נוכל לעזור לעיוורים להשתלב בחברה.