הסבא של כולנו

כתבתה של ענת קריאולנסקי כתבים צעירים תלמידת כיתה י', כיתה ז', אשדוד.

אנשים היום עובדים כי צריך לעבוד. כי צריך לפרנס וצריך להידחף בכל הכוח אל מרוץ החיים אחרי הכסף.

מה שנורא עצוב כאן, היא העובדה שאם תשאלו אנשים : "האם אתם אוהבים את העבודה שלכם?" " האם אתם מרגישים שאתם נותנים את הכי טוב שיש לכם?" נדירות יהיו הפעמים שבאמת תזכו לתשובות חיוביות הרוב אומרים שזה מה יש ומתרגלים בסוף.

יש לי סבא, קוראים לו ארקדי קריאולנסקי, פעם קראו לו אבאל'ה של המחלקה, הזמנים השתנו, והשם גם השתנה, את האבאלה החליפו בסבאלה אבל הוא עדיין אותו אדם אהוב בעניי כולם, הוא אח פסיכיאטר בבית חולים לחולי נפש בנס ציונה, והוא אחד מאותם אנשים נדירים שאוהבים את העבודה שלהם.

אם לרגע תהיתם על הקושי העצום של העבודה הזאת, הרי שמקורביו כבר נוכחו לדעת.

עבודה בבית חולים היא בפני עצמה לא קלה, לא מפתיע שהאחיות עשו שביתה. העבודה הזאת דורשת את כולך ושואבת את כחותך: אתה צריך לרוץ מפה לשם, אין זמן, באים חדשים, משחררים ישנים.

הרבה רופאים ואחים בבתי החולים נשאבים אל תוך מערבולת עבודה מטורפת ומתישה ושוכחים להיות בני אדם. הרבה פעמים תזכו לשמוע שלל  "ברכות" על הרופא הלא נורמלי שנתן לבת שלי לחכות ועל האחות שצחקה בפנים, הזריקה והלכה.

סבא שלי שונה, לא תזכו לראות הרבה כמו סבא שלי.

בפלישה קצרה אל הבית שלו תבחינו בו שוכב על המיטה אחרי יום עבודה ארוך ומחזיק שפופרת טלפון. במבט חטוף הצידה תוכלו בקלות להבחין גם שסבתא שלי מאוד לא מרוצה משיחות הטלפון הארוכות שלו. אבל לו, זה לא אכפת, הוא מרגיש תחושת סיפוק אדירה, כאשר מתקשרים אליו המטופלים שלו.

סבתא שלי אומרת שהעבודה נורא משפיעה עליו, הוא כבר לא אותו אדם שהיא התחתנה איתו. "כשעובדים עם אנשים כאלה מתקלקלים". וכשטענתי בפניה שגם ככה אנשים משתנים עם הזמן היא מעט חשבה ואמרה: "אולי את צודקת". מהשיחה שלי איתה הבנתי שגם סבא שלי נשאב לעולם האכזרי רק שהוא מסוגל, לא כמו כולם, לשמור על אנושיות בתוך כל זה ולאהוב את האחר כמו שאוהב את עצמו ואולי יותר.

הוא עובד במחלקת נוער, כי שם הוא הכי אוהב לעבוד. שם פוגש בהרבה מטופלים ובעיקר מטופלות החולות באנורקסיה, סכיזופרניה, דיפרסיה ועוד. את אחת החולות באנורקסיה הוא זוכר טוב במיוחד ולמרות שהחלימה הוא עדיין שומר על קשר איתה.

באותו יום שהביאו את אותה נערה בת 17 במשקל נוצה של 30 ק''ג אל תוך כותלי בית החולים מצבה היה קשה ביותר. היא שכבה לה מפוחדת וחיוורת כצבע הקירות כאשר אינפוזיה מחוברת לה ליד ומכשיר הזונדה מושחל באכזריות לאפה. הסבא של המחלקה היה במשמרת וכמו סופרמן רק בגרסת המציאות, הציל אותה מהפחדים של עצמה. הוא לא נתן לה תרופה והלך, הוא גם לא התעלם, כמו שהרבה רופאים ואחים בבתי חולים עושים, הוא נתן לה יחס, מילה טובה, הרגיע ששם לא יזיקו לה וירצו רק בטובתה.

הוא לא זז ממנה עד שלא חייכה אליו והבטיחה שתשתדל, שתנסה, שתאמין בעצמה עד שלבסוף היא החלימה והשתחררה מבית החולים, מלווה בתחושות  מעורבות של שמחה וגאווה בעצמה לצד עצב על הפרידה מבית החולים ששימש לה בית בשנה האחרונה, מהחברות שהכירה בו, ובעיקר מסבא שלי שהפך גם לסבא שלה.

זה קצת צובט בלב שסבא שלי שאמור להיות רק שלי הוא גם סבא של הרבה ילדים ובני נוער אחרים יחד עם זאת, באה הגאווה האינסופית  ותחושת הסגידה כלפי הבן האדם שהוא, שזכיתי שיהיה סבא שלי.

הוא מקבל על בסיס יומיומי מכתבי הוקרה מהחולים, יכולות הקריאה שלו בעברית הן לא בשיאן, אז הוא מבקש ממני לקרוא בשבילו. האותיות הצבעוניות והציורים של הלבבות, והמילים, המילים האלה הן חלומן של כל אדם שנותן מעצמו את כולו וכל מה שהוא יכול לתת  ומאמין במשפט "ואהבת לרעך כמוך" יותר מכל מה שכסף יוכל אי פעם לקנות .