אני אזרח!

כתבתו של שלומי מלול, תלמיד כיתה י', מקיף ג', אשדוד.

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹש'' (שמות י"ב).
 

אז מיהו אזרח? מה עליו לעשות ברגע שהוא נכנס תחת הקטגוריה המאיימת הזאת שלפעמים מזכה אותך בזכויות אך לרוב בחובות? ביום שני האחרון הפכתי רשמית לאזרח עם תעודה כחולה במדינת ישראל. על מנת שנדע מיהו אזרח ומה עליו לעשות על מנת לקבל אזרחות, הנה שיעור קטן באזרחות: אדם יכול לקבל אזרחות או לפי חוק השבות או שנישא לאזרח או על פי חוק ההתאזרחות.

הטקס של חלוקת התעודות זהות שלנו, או בשם היותר ערב לאוזן "התעודות הכחולות", נערך ביום שני שעבר, בהר הרצל, שם ביקרנו בחלקת גדולי האומה שבה קבורים מבין הדמויות המשפיעות והדומיננטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתנו הפצפונת.

אנו קטינים ולא מבינים מדוע מקבלים תעודות זהות דווקא ברגע זה. למה להלחיץ אותנו, להעמיס עוד אחריות על כתפינו העמוסות לעייפה מעול הלימודים, המבחנים ובדגש על הבגרויות. אז כתשובה לשאלה הרטורית ששאלתי זה הולך ככה: התעודה יש לה סימבוליות של אחריות, אחריות לי, אחריות לך ואחריות לכולם. זהו הגיל שבו המאפיינים הבולטים שלנו נקבעים ולכן אנו צריכים להיות אחראיים מ-א' ועד ת'. אנו צריכים לשאוף למקסימום על מנת לשמש כאזרחים למופת בכל רגע ורגע שבו יהיה בעתידנו הקרב ובא.

בעתיד כשנרצה להוציא רישיון היא תשמש אותנו, כשנרצה להתקבל לעבודה, וחלילה כשנתבקש להזדהות בפני איש חוק. במחשבה שנייה אולי תעודת זהות זה לא דבר כל כך גרוע...