כתבתה של תמוז ביטון, תלמידת כיתה י', מקיף ג', אשדוד.
קורס עזרה ראשונה. כמו מה זה מצלצל לכם? כמו מתנדבי מד"א? כמו
קורס שרק מורים עוברים? מדוע צריך אותו בכלל? במה אנחנו באמת נוכל לעזור לקרובים
אלינו, חלילה, במצב חירום? או לאנשים אשר מוטלים על המדרכה ברחוב? מה פתאום שאני אציל
אנשים שאני לא מכירה?
אלו כל השאלות שעלו בראשי כאשר התחלנו את קורס מד"א. אבל זה עוד
משהו שעושים, שצריך לעשות רק כי החליטו מלמעלה. המחשבות האלה עלו בראשי בדיוק בחמש
דקות הראשונות של הקורס.
אך ברגע שהתחלנו את החומר העיוני והמעשי, התעניינתי מאוד בחומר ונשארתי
פעורת פה.
ומעבר לזה, אגלה לכם סוד קטן: כששמעתי שבסוף הקורס יערך מבחן על החומר
הנלמד, ובסופו נקבל תעודת מגישי עזרה ראשונה, החומר נעשה מעניין כפליים.
למדנו על נושאים כמו: חוסם עורקים, מה עושים לחולי אפילפסיה, אסטמה
וכמובן גולת הכותרת- החייאה.
לבובה שעליה תרגלנו פעולות החייאה קראו "לייזי". את
התרגולים ערכנו ישובים בצורת ח'. כל אחד מהתלמידים, שהגיע תורו, קצת פחד אבל למרות
זאת עשה את כל שלבי ההחייאה. אני כמובן לא עשיתי את התרגולים, אך אמרו לי שאוכל
לעשות את המבחן העיוני.
התחברנו מאוד למדריכה הצעירה, שמרגישים שהיא עדיין ילדה ברוחה. היום
השני הגיע (זהו קורס בין יומיים) למדנו עוד שלושה נושאים וניגשנו למבחן העיוני,
לאחר מכן המדריכה, אלה, קראה לכול זוג לבצע את ההחייאה שזוהי בעצם הבחינה המעשית.
אני כבר בשלב הזה הייתי משוחררת, נפרדתי באופן אישי מאלה, אבל משהו לא נתן לי
לעזוב כאשר סגרתי את הדלת, מין הרגשה כזו בלב שהרגשתי שאני פשוט לא יכולה להתנתק
מהיומיים הכיפיים האלה. זה לא רק משחרר מהשגרה, אלה זה קורס שבו אתה למד מהם
החיים, איך צריך להתנהג. זו הרגשה כזו שגם אני יכולה להציל, כמובן שלרובינו במצב
של לחץ יהיה קשה ליישם את מה שלמדנו ותרגלנו על בובות, על חברים ובסבבה בלי לחצים.
תקראו לזה איך שתקראו לזה כיף, מעצבן, מחייב, מעציב, מלחיץ ועוד אבל אני יכולה
להעיד על עצמי שלא רק למדתי המון דברים, אלא גם נהניתי בטירוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה