17 בינואר 2013

16 מתוק

כתבתה של אופק מליק, תלמידת כיתה י, מקיף ג', אשדוד.  

שלושה ימים של התבגרות: כתבתנו אופק מליק, מדריכה בתנועת נוער, הנהיגה קבוצה של חניכים בטיול מפרך במדבר. הם חזרו משם עייפים אך מרוצים. אופק חזרה משם בוגרת הרבה יותר, ולא רק בגלל מסיבת יום-הולדת מאולתרת שחבריה ארגנו עבורה בתנאי שטח קשים.

מדהים כמה אפשר ללמוד על עצמך בשלושה ימים. יצאתי לכנס חנוכה 2012 מטעם תנועת הנוער משצ"ים, על תקן מדריכה. מזה שנתיים שאני פעילה בתנועה. אמנם היא לא מוכרת כמו תנועות נוער אחרות, אבל היא בהחלט איכותית ורצינית . במהלך השנה יוצאים המשצ"ים לפעילויות וכנסים. בתאריך ה-9.12 יצאו לכנס חנוכה משצים מכל הארץ. אני לומדת במקיף ג' אשדוד ושייכת למחוז דרום צפוני. זה הוא הכנס הראשון בו אני מדריכה את החניכים החדשים, שזה בעצם הכנס הראשון אליו הם יוצאים השנה. איך אפשר לא להתרגש? שנה שלמה עברתי הכשרה, קורסים וכנסים כדי שיום אחד אוכל להנהיג קבוצה בעצמי. והנה, הגיע כנס חנוכה ואיתו ההזדמנות הראשונה שלי להדריך את החניכים החדשים. קצת מלחיץ, אולי לא אצליח? אולי החניכים לא ישתפו איתי פעולה? 

ימי שישי ושבת שלפני הכנס היו עמוסים בהכנות. מלבד אריזת התיק והמזוודה, הייתי צריכה גם להכין הדרכות- אותן אצטרך להעביר לחניכים . הכנתי גם "מושמושים!". "מושמוש" הוא שי קטן שנותנים לכל חניך ובו פרס או משחק מילים, מתנה קטנה שכיף לקבל. למשל בכנס חנוכה הזה, הכנתי לכל חניך פתק דבוק לקשית (קשית שתייה) ועל הפתק כתוב "אולי קצת חם , והמדריכים מעצבנים אבל היי, אל תהיו קשים". אני מאוד אוהבת לחשוב על "מושמושים" מקוריים ולהכין אותם, לדעת שזה יעלה לחניך חיוך סתם ככה באמצע היום.

השעה 6 וחצי בבוקר, הגעתי כמו כל שאר המש"צים מאשדוד לחנייה מאחורי גן העיר. כבר שם פגשתי את כל החברים שלי מאשדוד, מאוד נהנתי לראות אותם אבל לשבת לצחוק איתם הרבה לא יכלתי. שמעון המורה שלי נתן לי רשימת שמות כדי שאוכל לברר בבוקר שכולם באו. אחרי ספירה מהירה גיליתי שבאמת כולם באו. יופי, התחלנו ברגל ימין, אמרתי לעצמי.

עלינו על האוטובוס יחד עם החניכים והמדריכים של מקיף ג' וה'. מהמקיף שלי יצאו 31 פשצי"ם חניכים, ו-5 משצים בוגרים שידריכו אותם. אני, כמובן, ביניהם . ישבתי עם ניצן, חברה שלי, גם היא מדריכה מהמקיף, בספסל האחורי עם כמה חניכים. דיברנו קצת באוטובוס, הצטלמנו קצת. ניסיתי לגרום להם לחבב אותי ולכבד אותי כבר בהתחלה כדי למנוע עימותים איתם בעתיד. ידעתי שיש גבול מאוד דק שאסור לי לחצות. כמדריכה מאוד חשוב לשמור על דיסטנס מסוים עם חניך (יש כאלה שאומרים שזאת הדרך היחידה שיקשיבו לכל מילה שאתה אומר) אבל מצד שני, לא רציתי לתת להם הרגשה שהם "חיילים" ואני ה"מפקדת". לכן, התנדנדתי על הגבול הדק שנע בין פתיחות לקשיחות.
בעצירה הראשונה של האוטובוס, נתנו להם חצי שעה להסתובב ולאכול. הצבנו להם שעה שבה הם כבר היו אמורים להיות בחזרה על האוטובוס. הם הגיעו בזמן! אם היינו צריכים להסתובב בכל המתחם הענקי הזה ולחפש אנשים שאנחנו לא ממש מכירים עדיין, זה היה לוקח נצח.

הגענו והתחלנו את המסלול הראשון. אני וניצן היינו בראש, הובלנו את הקבוצה, לפי השביל המסומן ואמרנו להם מתי צריך לעצור ואיפה בשביל להעביר הדרכות , לשתות ולאכול .
מאוד נהנתי במסלול הזה, שרנו איתם, הכרנו אותם, וצחקנו איתם. אולי הם לא יעשו כל כך הרבה בעיות כמו שצפיתי מראש?
לצערי, ולצער כל המדריכים, חזרנו מהמסלול מאוחר מהמצופה, מה שאומר שאת האוהלים הם הקימו בחשכה די מוחלטת. גם ככה הם לא הקימו אוהל אף פעם, חשבתי לעצמי, עכשיו הם צריכים לעשות את זה בחושך? זה לקח קצת זמן. קצת הרבה זמן, אבל כל האוהלים קמו. הרבה בזכות משצים שיצאו במקביל לכנס חנוכה של הבוגרים, ובאו לראות אם אפשר לעזור לנו, המדריכים עם החניכים החדשים.

שסיימנו להקים את המחנה שלנו נערך מסדר. בגלל שזה הפעם ראשונה שלהם הם לא היו מודעים לחשיבות של מסדר ועמידה בזמנים. צעקנו עליהם שילכו למסדר. חלקם אמרו לי שהם לא ארגנו את הדברים עדיין. רבתי איתם ועמדתי על כך שיהיה להם זמן אחר כך אבל כך או כך המסדר חייב להתייצב בזמן. ובמסדר, הייתי צריכה לסדר אותם בשלשות. לא חשבתי שזאת תהיה משימה כזאת קשה! צעקתי אבל הקול שלי לא מספיק חזק כדי לגבור על רעש שעושה כל מחוז דרום שעמד במסדר איתנו. אבל הם היו מוכנים בזמן, נס חנוכה של ממש.

זמן ארוחת הערב. הדבר שאני הכי גרועה בו במש"צים. האמת שלא הייתי ממש נוכחת. המדריכים האחרים לקחו פיקוד. חלק מהחניכים עזרו לבשל וחלק הסתובבו במחנה. אני הייתי בעיקר עם הבוגרים ממקיפים אחרים באשדוד, אבל חזרתי כשנגמר שלב הבישולים והיינו צריכים לארגן אותם במעגל לארוחת הערב. במש"צים אסור לאכול עד שלכולם יש אוכל בצלחת ורק אז אוכלים ביחד.
זה מאוד יפה בעיניי, בתאוריה, אבל אחרי יום שלם שהלכת, הזעת, בכית, צחקת, ואתה כל כך רעב, קצת קשה לשבת עם אוכל בידייך מבלי "לטעום" ממנו. אני אומרת זאת מתוך ניסיון.
לא היו הרבה בעיות בארוחת ערב, אבל ברגע שהיא נגמרה, כך גם נגמרו להם כל האנרגיות.


הייתי אחראית להכין ערב תרבות אז הלכנו כל הקבוצה לשבת ליד החוף והעברתי להם את הפעולה. הם היו כל כך לא מרוכזים, זרקו הערות, לא שתפו פעולה, צעקתי ואפילו נפגעתי מהזלזול שהם הפגינו. קיצרתי את הפעולה כי הבנתי שלמשוך את זה לא יעזור. שמעון המנהל נכנס למעגל וסיכם את היום הזה.
ישבתי לדבר עם המש"בית שלי (מש"צית בוגרת) שיצאה איתנו גם להדריך. היא אמרה לי שאין לי מה לדאוג או לחשוב שעשיתי משהו לא טוב. "משבר כנס חנוכה" היא קראה לזה. לטענתה כל שנה אחרי ארוחת הערב צונחים לחניכים כל הכוחות והם מאבדים ענין וריכוז לחלוטין. אם מתחשבים שרק בשעה 11 וחצי בלילה, הם היו אחרי מסלול, מסדרים ובישול אוכל עצמאי בשטח בפעם הראשונה בחייהם, הבנתי אותם. הלכתי לישון.

כבר כמעט שכחתי כמה כיף לישון עם אבן מתחת לגב כל הלילה. ממש תענוג צרוף. אנשים שנשארו ערים התחילו להרעיש. כך שקמתי ב-4 וחצי במקום ב-6 וחצי. זה היה מייאש. לא הצלחתי לחזור לישון!

קמתי, התארגנתי, צחצחתי שניים. ב- 6 וחצי התחלתי להעיר את החניכים עם השיר הקבוע "בו בו בו בוקר טוב!!". שוב הם לא סיימנו להתארגן והיו צריכים להתייצב במסדר. שוב לצעוק עליהם שהם מאחרים. לפעמים הרגשתי שאני היחידה שאכפת להם שהם יזוזו ויתארגנו מהר כדי לא לאחר. לא זכור לי עוד מדריך שצעק עליהם ו"חפר" להם כמוני.
חשבתי שאחרי אתמול הם כבר יסתדרו יותר מהר בשלשות במסדר. אז חשבתי: זה היה מסדר סיוט. נוסיף על כך שאני ממש לא אוהבת בקרים. במיוחד לא כאלה של אחרי 4 שעות שינה בלבד.

כולם קיפלו את האוהלים והעמיסו את הציוד על האוטובוסים. שנחזור מהמסלול החניכים יעזבו ואנחנו המדריכים נצטרף לכנס של הבוגרים. אכלנו ארוחת בוקר ביחד, מילקי וקורנפלקס עם חלב. התחלנו להתארגן למסלול. גיא המדריך עבר חניך אחר חניך ודאג שיש לו 2 ליטר מים וכובע על הראש לקראת היציאה למסלול.
הפעם, אני וניצן היינו מאספות, זאת אומרת, בסוף הקבוצה.

לא ידעתי שכל כך קשה להיות מאסף. וואו! היו 2 חניכות שפשוט שיגעו אותי. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. אחת מהם דחפתי מגבה כשאני מאחור כדי לסייע לה לעלות את העלייה, שבפועל לא הייתה כזאת קשה . באמצע המסלול החליטה החניכה שהיא לא יכולה יותר לעלות. ניסיתי לדבר איתה, לשכנע אותה, הבאתי חובש שיבדוק אם היא בסדר. כשהבנתי שאין מוצא והכל קשור רק לפינוק שלה אמרתי לניצן לקרוא לשמעון (שהיה בראש הצעדה) שיבוא ויגיד לי מה לעשות. היו 2 ברירות, או שהיא תתגבר על הקושי ותמשיך, או שמישהו יחזור איתה למחנה. ממש לא רציתי לחזור למחנה.
החיים הם טיפוס, אבל הנוף מצוין
שמעון חזר עד אלינו, לקח את החניכה יד ביד, ועלה איתה את העלייה תוך כדי שהוא מספר לה על אשתו וילדיו. הוא ממש ריגש אותי. שמעון הוא מן מודל לחיקוי בשבילי. תמיד יהיה לו פתרון, תמיד תהיה לו תשובה. הוא מסוג האנשים שמסוגלים להזיז הרים אם רק ירצו. שמעון נשאר איתה והתקדמתי לשאר הקבוצה שלי. בדרך חלפתי על פני קבוצות אחרות והגעתי למקום בו הקבוצה שלי עצרה לנוח ולחכות לשמעון ולחניכה. עצרנו במעיין עין גדי. חלק מילאו את הבקבוקים וחלק אפילו נכנסו לשכשך את גופם במים. רק קוויתי שנסיים עם המסלול הזה כבר! 

אפסו כוחותיי.

המשכנו ללכת, למזלי לא נשאר הרבה, והחניכה הבעייתית הייתה עם שמעון כך שהתפקיד לא הכביד עליי כמו מקודם. כשהגענו למחנה אכלנו ארוחת צהריים ועשינו סיכום כנס.
ישבנו במעגל ולפי סבב כל חניך אמר את שעל ליבו. חשבתי שאשמע הרבה את המשפט "היה כיף" אבל החניכים הצליחו להפתיע אותי. נאמרו שם דברים עמוקים ומשמעותיים, ממש שמחתי שהם לקחו מהכנס הזה דברים כל כך ערכיים איתם. הייתי די עצובה להיפרד מהם. כשהיה תורי לסכם את הכנס אמרתי להם "אני רואה שאתם גדלים להיות מש"צים מעולים , ואפילו יותר חשוב מזה, בני אדם טובים וערכיים". את המשפט הזה אני זוכרת במיוחד. כי זה באמת מה שלמדתי עליהם בכנס. מבין כל הקשיים, הצעקות והריבים, השיחות איתם היו שיחות מצחיקות, עמוקות. באמת הרגשתי שאני יכולה לדבר איתם על כל דבר בעולם כמו חברים אבל כשצריך הם ידעו מתי להפסיק, ולכבד אותי כמדריכה.

הם התארגנו על האוטובוס, ועליתי להיפרד מהם. כולם אמרו לי שהיה מאוד כיף, ושהם שמחים שהם הכירו אותי. כולם גם איחלו לי יום הולדת שמח כי ידעו שלמחרת יש לי יום הולדת והם כבר יהיו בחזרה באשדוד.

זהו, הם הלכו. עוד כמה שעות הבוגרים צריכים לחזור מהמסלול שלהם ויש למדריכים זמן חופשי. ניסיתי לישון צהריים אך לשווא. הסתובבתי במחנה, פגשתי חברים, צחקנו, נגנו, שרנו ואכלנו חטיפים. הבוגרים חזרו. הקמו מחנה שוב, בזמן שמחוז מרכז הגיעו והקימו את המחנה שלהם במקום בו היה המחנה של החניכים. אחר כך היה מסדר.

במסדר חילקו אותנו לקבוצות שלפיהם נבשל את הארוחות ערב. כפי שכבר ציינתי, אני לא טובה בתחום הבישול. אני וידיד שלי ישבנו מחוץ למחנה ודיברנו. דיברנו שעות. שמענו קצת מוזיקה. הדבר היחיד שמשתלם "לבזבז" עליו את הסוללה של הפלאפון. נורא נהנתי איתו. זה בדיוק מה שאני אוהבת במש"צים. אתה יכול לשבת עם מישהו, כל אחד, מישהו שאפילו לא הכרת, לשיחות מעניינות של שעות, כי ככה כולם במש"צים, אנשים טובים ואיכותיים.

החלטנו ללכת לחפש קצת אוכל,  אבל הקבוצות של המחנה שלנו לא סיימו לבשל.  אז ניסינו את מזלנו והלכנו למחנה של מחוז מרכז. הם היו ממש נחמדים! אמרנו להם שאנחנו רעבים והם נתנו לנו פסטה. היא לא הייתה טעימה במיוחד, אבל העיקר הכוונה. חזרנו למחנה שלנו, האוכל כבר היה מוכן. הלכתי לאכול עם הקבוצה שלי וידיד שלי הלך לאכול עם שלו.

כשסיימנו לאכול ניקינו קצת את האזור והתארגנו ללכת לישון. נשארתי לדבר עם יובל, חברה טובה שלי מבאר שבע. היא הדריכה אותי בקורס קיץ. היא סיפרה לי איך היא מתמודדת עם הפרידה מחבר שלה ונעשה לי ממש עצוב בשבילה. דיברנו כמה שעות, צחקנו והסתובבנו במחנה. ופתאום בחצות  בדיוק, חברות שלי יצאו במהרה מהאוהל עם בלונים ו"עוגת הבית" שרות בקולי קולות "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאופק!" הפזמון המוכר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים , אליהם הצטרפו עוד ילדים שהסתובבו במחנה, כאלה שאני מכירה וגם כאלה שלא. החיוך שלי היה מתוח מקצה אל קצה, שבקושי יכולתי להודות להן. ידעתי, שמחר מצפה לנו יום ארוך ומתיש במיוחד. שרנו קצת, דיברנו קצת ונכנסנו לאוהל לישון,

התחיל להיות מאוד קר. ישנו באוהל, אני ושלושת החברות הטובות שלי, ניצן קסניה ועדן, ועוד שני ידידים שלנו. הלילה הזה היה נוראי! סופות עזות השתוללו בחוץ. אני משוכנעת שאם היינו אדם אחד פחות באוהל, הוא היה מתעופף איתנו בתוכו. היה קר מידי בשביל להירדם, וגם ממש לא נוח. אני חושבת שזה הלילה הכי גרוע שהיה לי בכל חיי, הצלחתי להירדם בכולו שעה וחצי מקסימום.
הלילה הזה קצת העכיר לי את האווירה, אבל כשקמנו בבוקר ידעתי שאני לא צריכה לתת לזה להשפיע עליי. אני בת 16! איזה גיל מוזר. ההרהורים והמחשבות שיש לי כל פעם מחדש בימי הולדת, מה עברתי, מה אני רוצה לעבור השנה ואיך אני אשתפר כבן אדם, נאלצו לחכות קצת הפעם.

זמן אורחת בוקר! לפני הארוחה היה מסדר, ואחרי שחילקו אותנו לקבוצות המדריכות הבוגרות שלי ביקשו להודיע הודעה בפני כולם. להפתעתי הן שרו לי יום הולדת שמח, ואיתן כל הנוכחים בכנס. אין מילים לתאר כמה זה מחמם את הלב שאחרי לילה כל כך קשה אפילו אנשים שלא מכירים אותי שרים לי ומברכים אותי.
סיימנו לאכול, קיפלנו את האוהלים, שקי השינה והמזוודות, והעמסנו הכל על האוטובוס. עקב הסופות, שינו את המסלול, אז חיכינו הרבה זמן עד שיצאנו עם האוטובוסים עד שמצאו מסלול חלופי שבו נטייל בלי סכנת שיטפונות. לבשתי זר על הראש ולא הורדתי אותו כל היום אפילו לא לרגע אחד! חיכינו די הרבה זמן, הצטלמנו רקדנו שרנו, והתחממנו ביחד כמה ילדים תחת שמיכה אחת.
באמצע מסלול הסנפיר. כשסיימנו את העלייה. אני ותומר

מה שאני אוהבת במש"צים זה שאפשר לא לעשות כלום ובכל זאת להנות. הזמן עבר די מהר והקושי היחיד בהמתנה היה הקור. אחר כך עלינו על האוטובוסים ונסענו למסלול "הסנפיר הקטן". זה היה מסלול מאוד קל ולא מאתגר במיוחד. ציוותו אותי בקבוצה עם המש"בית שלי, הדר, ו-2 ידידים שלי. מלבדם לא הכרתי אף אחד מהקבוצה. אבל שוב, מדובר על מש"צים! המקום היחיד שאפשר לפתח שיחה עמוקה ומעניינת של שעות עם מישהו שרק הרגע הכרת. לפעמים זה מרגיש כאילו קיבצו את כל בני הנוער האיכותיים וערכיים במקום אחד וקראו לו "מש"צים".

אז למרות אפיסת הכוחות אחרי יומיים מתישים,  לילה ארוך וקר, חסר שינה, ומסלול די משעמם – גם בו נהנתי. הכרתי פש"ץ אחד בשם ברק, שנשאר לעוד יום למרות שהיה אמור לחזור עם החניכים האחרים מבית הספר שלו. הוא סיפר לי שביום הראשון הוא וחברה שלו חגגו חודשיים ביחד וכשהם הלכנו לשבת בערב ליד המזח והרבה אשדודים באו והפריעו להם. צחקתי ומסרתי לו שאני מצטערת בשם כל האשדודים.

במשך כל היום הזה שמעתי בלי סוף ברכות "מזל טוב" מכל אחד ששם לב לזר שעל ראשי. היו כאלה שבאו לחבק אותי ובאמת איחלו לי יום הולדת שמח מכל הלב למרות שלא באמת הכרתי אותם. זה חימם לי את הלב ובתוך כל הקור המקפיא של מדבר יהודה.

סיימנו את המסלול. מסדר אחרון בהחלט עומד להתחיל.
עמדו בשלשות ושמענו את המורה לשל"ח של מקיף ח' אומר כמה מילים לסיכום. קיבלנו מעילים עם הסימן הרשמי של של"ח בצד שמאל. וכמו בכל סיום קורס / כנס או סתם טיול, עמדו במעגל אחד ענקי ושרנו ביחד שיר שהולך ככה: 

תני לי א' - א'.
תנו לי ח'- ח'.
תנו לי י' - י'.
תנו לי מ' - מ'.
מה יצא? אחים! אחים! אחים!
שמחה! שמחה! שמחה!
דרום! דרום! דרום!


המורל הזה מסכם את כל המהות של המש"צים מבחינתי. אחים.


3 ימים עם המשפחה השנייה שלי הגיעו לסופם. בהם למדתי על עצמי ועל היכולות שלי כמנהיגה. למדתי שהכוחות הנפשיים שלי חזקים משחשבתי. למדתי שיש לי חברים אמתיים ומדהימים שתמיד יהיו שם בשבילי. אין לי מספיק מילים להודות להם על הזמן והמחשבה שהם השקיעו בי. הם הפכו את היום הולדת הזה ליום הולדת הכי מהנה שהייתה לי, ואת הכנס הזה לחווייתי ביותר שעברתי. מצד שני גם למדתי מי קצת פחות קרוב אליי משחשבתי.

3 ימים. כנראה זה כל מה שאתה צריך בשביל לעשות שינוי. אני יודעת שכמה דברים ישתנו בחיי מהיום והלאה. 

גיל 16, נעים להכיר!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מינהל החינוך באשדוד רואה חשיבות רבה בשקיפות ובהצגת הנעשה במסגרות החינוך בעיר. חשיבות מיוחדת ניתנת לדעתם של תלמידי העיר על השקפותיהם, המאירים לא פעם את עיניהם של מקבלי ההחלטות. להלן במה לביטויים ולחוויותיהם ממסגרת הלימודים של התלמידים המוזמנים להעביר מפרי עטם למערכת האתר.

המעוניינים לפרסם בעמוד זה, מוזמנים להעביר את הצעותיהם באמצעות
הלינק.