לא שוב!

כתבתה של גילי פלדמן, תלמידת כיתה ט', תיכון מקיף ג', אשדוד

ביום חמישי ה- 15.11 נודע לכולנו, ואף לחלקנו במפתיע, כי צה"ל ערך פעילות צבאית ובצעד מדהים הרג את מי שמכונה "רמטכ"ל החמאס", אחמד ג'עברי. שוב פעם עולים לי הזיכרונות ממבצע "עופרת יצוקה", שוב אני נזכרת בחג בפורים שעבר שהדרום בער מרקטות. "לא שוב", אני לוחשת לעצמי ומקטרת בזמן שאימא מכינה את הממ"ד. לאחר כשעה נשמעת האזעקה המצופה, וכולנו רצים לממ"ד. מה יקרה הפעם, אני שואלת את עצמי, איך צה"ל יגיב? האם יהיו אבדות בנפש? האם, סוף סוף, נמצא דרך לעצור את הטרור הרצחני שמאיים עלינו?

אני לא יכולה להגיד שאני רגילה לכל המצב הזה. האזעקה הראשונה שחוויתי תפסה אותי לפני ארבע שנים, כמו רבים מאתנו. אימא לקחה את היד שלי ובפעם הראשונה הכרתי את המושגים "מרחב מוגן", או ממ"ד. כיום אפשר להגיד שאני יותר רגועה - אולי בגלל "כיפת ברזל', אולי בגלל שאני חווה את זה יותר מארבע שנים.
איך מתמודדים עם זה? מה עושים? כל הסטטוסים בפייסבוק על ראשון לציון, גוש דן ותל אביב ולחשוב שעוד לפני ארבע שנים תמימות גם אני הייתי כזאת. המילה "שלום" היוותה בשבילי נושא אחד - ערבים ויהודים. כיום אני מתייחסת אל רצועת עזה כאל החמאס. ארגון טרור שהדבר היחיד אליו הוא שואף הוא השמדת היהודים. לא. לא לקיחת ארץ ישראל, אלא השמדת היהודים. די במבט לאחור, ההיסטוריה חוזרת על עצמה ושוב פעם אנו מוצאים את עצמנו מול קבוצה של אנשים שנוטרת לנו טינה בלי שום סיבה. מדוע? למה? זאת אחת הפעמים היחידות שאני לא מצליחה לענות על השאלה הכל כך פשוטה.למה, מה הם רוצים מאתנו? אני חושבת על ילדים קטנים, תינוקות, אנשים שלא רגילים למצב הזה והלב שלי נסדק. אני מבינה, שבפעם הראשונה מאז כיתה ז', אני לא אוכל להגיד: "יש, אין בית ספר הבוקר!" אני לא אוכל לצהול בשמחה ובששון, ולהראות עצמי כלא מבינה, כי ככה מצפים ממני. בפעם הראשונה אני צריכה לנסות להגן על עצמי ועל בני משפחתי, אני צריכה להיות זהירה, אני צריכה להיות רצינית,אני צריכה לקום ב-2 בלילה ולאסוף את המשפחה ואת הכלב ולרוץ תוך חצי ישנה לממ"ד.

כל מה שאני יכולה להגיד הוא שאני בטוחה שצה"ל ימשיך להגן עלינו בלב, בנשמה ובידיים. אנחנו ניתן את כל כולנו כדי לתמוך בהם כמה שאפשר בתקווה שהשלום יחזור לארצנו הקטנה, כי "כיפת ברזל' לא תוכל ליירט את כל הטילים. אנחנו לא תמיד נמצא עצמנו מוגנים, בדיוק במקום שבו אנו אמורים להיות. זה יהפוך להיות שיגרת חיינו. חייו של כל אדם יהיו בסכנה.

מתישהו העולם יידרש לפתוח את עיניו ולהבין שאנחנו לא יכולים לחיות ככה.הגיע הזמן לעצור את זה. עם שמחה, עם תקווה, עם אהבה ורצון.