בין השקט לבין מלחמה

כתבתה של פאינה קניאז'נסקי, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד

קרה לכם פעם שנותרו לכם רק 15 דקות להתארגן, לאסוף מזוודה, לאסוף את כל הדברים הבסיסיים שאתם צריכים מבלי לדעת לכמה ימים אתם עוזבים את הבית? זה נשמע מפחיד, ואותי זה אכן הפחיד ואפילו מאוד. ולמה כל זה? בגלל מלחמה, בגלל מבצע "עמוד ענן".

ביום רביעי בצהרים, ביום הראשון של המבצע , יצאתי מהבית למשך חצי שעה וכשחזרתי סיפרו לי שבכיר חמאס חוסל בעזה ולכן עדיף שאשאר בבית בקרבת ממ"ד. בערב נשמעה האזעקה הראשונה שבעקבותיה באו רבות נוספות. אני ואחי אספנו מזוודות ונסענו לצפון.

גרתי אצל סבתא שלי במשך כל המבצע. מהבוקר עד הערב ראינו חדשות וביררנו מה קורה בדרום, כי אני בתור תושבת הדרום דאגתי מאוד לכל המשפחה והחברים שלי שנשארו באשדוד.

למרות המצב הנורא בדרום החיים בצפון ממשיכים כהרגלם. אנשים הולכים לעבודה, ילדים לומדים, הרחובות הומים אנשים ואילו בדרום ערים רבות הפכו ל"ערי רפאים": לא מתקיימים לימודים, אנשים לא עובדים, טילים נופלים בלי הפסקה, יש נפגעים, נפגעי חרדה.

בצפון האווירה שונה לגמרי. אין לחץ מאי הידיעה מתי ייפול הטיל הבא או הפחד לצאת מהממ"ד. תושבי הצפון לא חוו נפילות טילים זמן רב ולכן רבים מהם לא חשים הזדהות למצב של תושבי הדרום.

למרות שאיני יכולה לכתוב על כמה פחדתי מהאזעקות הרבות או איך נפילות הטילים השפיעו עליי, אך אני כן יכולה להגיד שאי הידיעה מה קורה עם ההורים שלי, עם המשפחה והחברים שלי, הדאגה המתמדת, מכאיבים מאוד.