עולם שכולו טוב על פני האדמה

כתבתה של שיר עוזיאל, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד 

אחת לכמה חודשים אנחנו חוזרים לנקודת התחלה. למקור הסכסוך העיקרי שלנו עם האויב הערבי. פתאום, בלי התראה מוקדמת, הכול משתנה, הכול בוער, אף אחד לא באמת יודע כמה זמן זה ימשך. אבל לי זה ברור שבזמן הקרוב המצב לא ישתנה וההסלמה בדרום תמשך במוקדם או במאוחר. הכול עניין של זמן.

בתקופת ההסלמה השגרה משתנה והעיר שוממת מאנשים. יש תחושה של מתח באוויר ואני מחכה שיחלוף. פתאום ברקע נשמעת אזעקה עולה ויורדת. בלי חשיבה מוקדמת אני קמה ועוזבת הכול ורצה לממ"ד. זה אינסטינקט אצלי.

קרוב למיליון וחצי תושבים מושבתים מעבודה ולימודים, אבל הלימודים ברגעים אלו זה הדבר האחרון שמעסיק אותי. המחשבה של עצם העובדה שיש חיילים שנמצאים בגבול רצועת עזה ומסכנים את חייהם כדי שאנו התושבים נוכל לחיות בשקט ובבטחה - היא זו שמעסיקה אותי.

ההיסטוריה של מדינת ישראל רצופה במלחמות. זה משהו שמלווה אותנו וכנראה שגם ילווה את הדורות הבאים.

ילדי הדרום גדלים לתוך מציאות עגומה שבה הם צריכים לרוץ למקום מוגן על מנת שחייהם לא יהיו בסכנה ממשית. החרדה שממלאת את ליבם של התושבים ובעיקר של הילדים שחרדים לחייהם ולסובבים אותם.

לא פעם ישבתי וחשבתי מה היה קורה אם היינו מקימים את מדינתנו באוגנדה ומתחילים את חיינו שם מהתחלה. האם במקום זה חיינו היו שקטים יותר? לא בטוח. האם הטכנולוגיה הייתה מתפתחת מהר יותר, כי אנשים לא משקיעים כמעט את כל משאביהם על אמצעי הגנה והרג אלא על  אהבה ועזרה הדדית? גם לא בטוח. האם החברה הייתה חברה שבנויה על ערכים שונים, חברה שבה כולנו שווים כי בסופו של דבר כולנו בני אדם?

אבל אני בטוחה בדבר אחד: חייהם של כ-22,993  משפחות היו יכולים להיות חיים שונים, בהם הם אולי לא היו מאבדים את האנשים הקרובים אליהם בגלל אהבה והקרבה למען מולדת, ואולי הם היו יכולים לראות עולם, לחוות ולהתפתח.

אבל כנראה שאני לעולם לא אוכל לדעת את התשובות לשאלות הללו. לחוות חיים אחרים, חיים שבהם אין מלחמות או לפחות לא בתדירות כמו שלנו, חיים שבהם נוכל לחיות בבטחה ובשקט, חיים שבהם אנשים באמת ילמדו לכבד ולהעריך אחד את השני. השנאה היא לא זו שמובילה אותנו, כי השנאה משנה הכול , משנה את הערכים עליהם חברה הוגנת ואמינה אמורה להתבסס.

והופכת אותנו, האנשים, להיות עם דחף לשלוט ולהתבלט באמצעות כעס שנאה ודיכוי.