כתבתה של דבי גריחובוד, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ג', אשדוד
בימים האחרונים מצאנו את עצמנו, תושבי הדרום, ממש כמו עכברים: רצים אל הממ"ד או אל מרחב מוגן מזדמן, חדר המדרגות או לכל מקום שאמור לשמור על חיינו. כמו עכברים היינו להתחבא, חסרי אונים לעיתים, מחכים לאזעקה הבאה. ככה זה נמשך כבר שנים. אני, בת להורים שהגיעו מברית המועצות שחונכה לכך שאין לאף אדם זכות לפגוע בי ואם מישהו פוגע בי זכותי המלאה לפגוע בו בחזרה, ספגתי במעט את הגישה הזו ואני עדיין לא מבינה כיצד יכול להיות שהמדינה לא מגיבה.
אחת הסיבות לכך שבכל פעם שאנו תוקפים את אויבנו (לאחר זמן רב שבו הם תוקפים אותנו ללא תגובה) והעולם כולו זועק על כך שאנו פוגעים באזרחים הערביים שגרים, היא שפעם הראשונה שזה קרה- הבלגנו. חשבנו שזה "יעבור". אבל זה לא עבר וזה כנראה גם לא יעבור לעולם.
אני יושבת וכותבת זאת ותוהה לעצמי מדוע אנחנו צריכים להגיע ל-1000 טילים שיורים עלינ (ואפילו יותר מאחר וממשיכים לירות עלינו טילים) ועדיין לחשוש ולהסס האם להיכנס למתקפה קרקעית? מדוע אפילו שוקלים לבטל פלישה קרקעית,משום שהיא תעלה למדינה ביוקר?אני שואלת את כל אותם האנשים החשובים שמחליטים הכול על החיים בארץ שלנו: האם חיי אדם אינם שווים שיגנו עליו? האם ניתן להמשיך לחיות ב"שיגרה" שכמעט מדי יום זורקים על יישובי עוטף עזה טילים? מדוע כאשר תקפו וירו טילים לתל אביב כל המדינה דיברה רק על זה? האם תל אביב יותר חשובה מאשדוד, או באר שבע, או אשקלון, או כל פיסת אדמה שסופגת טילים כבר קרוב לעשר שנים?
ניתן למצוא ילדים בני נוער שרגילים! רגילים לכך שיורים עליהם טילים, רגילים לחיים בצל הסכנה, ולא מתוך בחירה אלא מתוך חוסר ברירה. אני בעצמי חווה זאת על בשרי בכל פעם שהאזעקה נשמעת. ליבי מנתר במעט ממקומו, אפילו שעברו כבר 4 שנים מאז ושמעתי את האזעקה לראשונה.
שמעתי משפט אחד חשוב שהעיר את תשומת ליבי: "אל תהיה פראייר!". גיליתי, במהלך השנים שהמשפט הזה מלווה אותי, שכולם רואים שאנחנו פראיירים. אפילו תיירים וזרים שאני פוגשת שואלים: מדוע אנחנו פראיירים? מדוע הדרום צריך לסבול יותר מעשור ועדיין אין זה מספיק בשביל להכריז מלחמה? מדוע אין אנו מבצעים את החובה מן התורה "הקם להורגך השקם להורגו"? האם אין ישראל תצא בפעולה מאסיבית עד אשר ייפגע ביתו של אחד השרים או של הרמטכ"ל?
שאלתי היא כזו: האם חיי האזרחים בדרום שונים מחיי האזרחים בתל-אביב? אם התשובה היא שלילית, מדוע אנו חותמים על הפסקת אש נוספת? האם, מכל הבחינות, תקיפה מידית של עזה ועמה גם הריגת קבוצות הטרור שפועלות שם לא תועיל יותר מאשר הפסקת אש עימם? ובעוד פחות מחצי שנה, כשארגוני הטרור בעזה יחדשו את מלאי הרקטות ויתחילו לירות שוב ואנו נתקוף אותם שוב- מה נעשה אז?
אדם חכם אמר:" טירוף זה לחזור על אותה התנהגות שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" (אלברט איינשטיין). אז אני שואלת: עוד כמה זמן נמשיך להיות כאלו מטורפים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה