כתבתה של שנאל מיכאלי, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ז', אשדוד
צהריים. אני עדיין ישנה. חלמתי חלום כל כך טוב שלא רציתי להתעורר, אבל
משום מה מישהו החליט בשבילי שהגיע הזמן לקום- האזעקה. לא רציתי לשמוע יותר את האזעקה מחרישת האוזניים הזו אך ידעתי שאני
משלה את עצמי. נכנסנו לממ"ד. דופק הלב שלי עלה וכולי רועדת. אפילו שזו הייתה
האזעקה הראשונה במשך תקופה די ארוכה ידעתי שהיא לא תהיה האחרונה.
החלטנו לנסוע צפונה לסבתא שלי בחולון, אך די מהר התברר שלא ברחנו
מספיק רחוק כי גם לשם האזעקות הגיעו בפעם הראשונה. המפלט היחיד ששירת אותנו בכל
תקופה של אזעקות הפך גם הוא כעת לקורבן של הערבים. גם שם לא יכולנו לחזור לשגרה. אי
אפשר לצאת מהבית ללא הידיעה שגם בחולון האזעקה יכולה לתפוס אותך בכל רגע, אך לפחות
שם האזעקה לא הייתה מבהילה כמו באשדוד.
הצפייה בשידורי החדשות בערוצי הטלוויזיה
גרמה לצביטה בלב בכל פעם שדווח על אזעקות נוספות , בעיקר באשדוד.
הפעם הראשונה שהופתענו לדעת שהטילים מגיעים גם לאזור תל אביב היה
כשהייתה אזעקה בעוד ששיחקנו במגרש הכדורסל עם הוריי ואחיי הקטנים וצפינו ביירוט של
הטיל בדרכו אל תל אביב. אך לפחות לבינתיים כמות האזעקות בחולון לא הגיע לכמות
האזעקות באשדוד ואפשר להתנחם אצל סבתא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה