כתבתה של שחר לוואן, תלמידת כיתה י', תיכון מקיף ט', אשדוד
קמתי לבוקר רווי בגשמי ברכה. נסעתי לבית הספר, עסקתי בדברים הרגילים, כיום מן הימים. כשעשיתי את דרכי בחזרה בצהרי היום, נשמעה הודעה בתקשורת, בלי שום הודעה מוקדמת: אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס, חוסל על ידי צה"ל ברצועת עזה. באותו הרגע עלתה מחשבה גסה בראשי - עברנו את נקודת האל חזור. מבצע או סבב נוסף בסכסוך הבלתי פוסק עתיד להתקיים. רגשות של תסכול וחששות תקפו אותי, במיוחד שבסוף השבוע תכננתי לחגוג את יום ההולדת שלי.
אני מודעת לכך שזוהי מחשבה אנוכית. במקום לדאוג למשפחה שלי ולתושבי הדרום ובכלל לחיילים ולשלומם, התעסקתי בעצמי ובאיך אחגוג את יום ההולדת שלי, אך ניסיתי להדחיק.
נכנסנו לתוך מצב של הסלמה. כל התסמינים פעלו, התקשורת שעסוקה בפטפטת כל היום על המצב, והמחשבה האם לעזוב את העיר עד יעבור זעם. הפלסטינאים הצליחו להשיג את אחת ממטרותיהם ולירות רקטות לעבר גוש דן , מה שלא הפריע לעיר השוקקת חיים תל אביב לעצור את השגרה שלה לעומת תושבי הדרום. בתקופת ההסלמה, חוץ מרכוש שזהו דבר לא פחות חשוב, המון תחומים נפגעו: הרחובות שוממים, אנשים דיממו מנועים.
הרגשתי ממש במאה ה-18. אפילו אז היה הרחוב הומה יותר. ממש ניתן היה להרגיש את המתח חותך את האוויר. במקום לחיות תחת השמש, חיינו תחת "כיפת ברזל'. בנוסף אסרו עלינו התקהלויות, דבר שאם היה נמשך לזמן רב היה פוגע בכלכלה. הורים נאלצו להישאר עם ילדיהם בבית והפסידו ימי עבודה ואף נזק רב בנפש נגרם. לדוגמה, לחברה של אחותי הקטנה, נפל העצם הגלילי והמקולל שאנו קוראים לו היום רקטה במרחק נגיעה מביתה. חברתה נתקפה בהתקף חרדה, רגליה שותקו עד שלא יכלה ללכת, והובלה לבית החולים, שם נקבעה כי היא נפגעת חרדה.
לאחר כל החרדות והחוויות הקשות שעברנו, אפשר להגיד בנימה אופטימית שאין לנו באמת ארץ אחרת, גם אם האדמה שלנו בוערת.
קמתי לבוקר רווי בגשמי ברכה. נסעתי לבית הספר, עסקתי בדברים הרגילים, כיום מן הימים. כשעשיתי את דרכי בחזרה בצהרי היום, נשמעה הודעה בתקשורת, בלי שום הודעה מוקדמת: אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס, חוסל על ידי צה"ל ברצועת עזה. באותו הרגע עלתה מחשבה גסה בראשי - עברנו את נקודת האל חזור. מבצע או סבב נוסף בסכסוך הבלתי פוסק עתיד להתקיים. רגשות של תסכול וחששות תקפו אותי, במיוחד שבסוף השבוע תכננתי לחגוג את יום ההולדת שלי.
אני מודעת לכך שזוהי מחשבה אנוכית. במקום לדאוג למשפחה שלי ולתושבי הדרום ובכלל לחיילים ולשלומם, התעסקתי בעצמי ובאיך אחגוג את יום ההולדת שלי, אך ניסיתי להדחיק.
נכנסנו לתוך מצב של הסלמה. כל התסמינים פעלו, התקשורת שעסוקה בפטפטת כל היום על המצב, והמחשבה האם לעזוב את העיר עד יעבור זעם. הפלסטינאים הצליחו להשיג את אחת ממטרותיהם ולירות רקטות לעבר גוש דן , מה שלא הפריע לעיר השוקקת חיים תל אביב לעצור את השגרה שלה לעומת תושבי הדרום. בתקופת ההסלמה, חוץ מרכוש שזהו דבר לא פחות חשוב, המון תחומים נפגעו: הרחובות שוממים, אנשים דיממו מנועים.
הרגשתי ממש במאה ה-18. אפילו אז היה הרחוב הומה יותר. ממש ניתן היה להרגיש את המתח חותך את האוויר. במקום לחיות תחת השמש, חיינו תחת "כיפת ברזל'. בנוסף אסרו עלינו התקהלויות, דבר שאם היה נמשך לזמן רב היה פוגע בכלכלה. הורים נאלצו להישאר עם ילדיהם בבית והפסידו ימי עבודה ואף נזק רב בנפש נגרם. לדוגמה, לחברה של אחותי הקטנה, נפל העצם הגלילי והמקולל שאנו קוראים לו היום רקטה במרחק נגיעה מביתה. חברתה נתקפה בהתקף חרדה, רגליה שותקו עד שלא יכלה ללכת, והובלה לבית החולים, שם נקבעה כי היא נפגעת חרדה.
לאחר כל החרדות והחוויות הקשות שעברנו, אפשר להגיד בנימה אופטימית שאין לנו באמת ארץ אחרת, גם אם האדמה שלנו בוערת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה